ערב ההצבעה הגורלית על תכנית ההתנתקות של רה"מ, לאבירמה גולן מפריע שלט חוצות התלוי על הגשר שבין בני ברק לאוניברסיטת בר-אילן ('רגע לפני הקטסטרופה,' הארץ, 26.10.2004). על השלט כתוב: '"המפקד. אנחנו יהודים, את זה אני לא יכול" (כשהכוונה לפינוי יישובים). ומה מפריע לגב' גולן? עצם הסירוב למלא פקודה לא מפריע לה. הוא בעצם "מעניין פחות מן ההנמקה: החייל מהסיסמה לא יכול למלא את הפקודה לא מפני שלבו נשבר למראה משפחה נעקרת מביתה, אפילו לא מפני שכבעל השקפת עולם ימנית הוא משוכנע שפינוי עזה הוא אסון. כל הנמקותיו לסירוב מתנקזות אל הביטוי הטעון "אנחנו יהודים"."
ומה רע בהנמקה זו? היא מסבירה: "הביטוי הזה הוא הקוד המבדיל, כמו בגולה טרם הציונות, בין יהודי ל"גוי", והוא מתיר ליהודים, בזכות קורבנותם (כך!) הכל. זה גם הקוד שהוציא קהילות שלמות של יהודים, בתוקף אמונתן המשיחית, ממשפחת העמים, סגר אותן בגטאות, גרם להן להפנות גב אל המודרנה ואל ההומניזם והכפיף אותן לגורל בלעדי, הנקבע על ידי אלוהים והנוטל מן האדם את חירות הבחירה ואת האחריות לגורלו." במלים אחרות, עבור הכותבת להיות יהודי משמע להיות פרימיטיבי, אנטי-מודרני, לא-רציונלי ושונא-אדם. כהתגלמות כוחות החושך במדינה, הזוממת להטיל עליה אסון, ה'יהודי' הזה מנסה לגייס את שאר האוכלוסיה היהודית למימוש זממיו. או, כלשונה, 'זהו, אפוא, גם קו פרשת המים של הישראלים. אם יגבר גם הפעם הנימוק "אנחנו יהודים" על השאיפה לחיים נורמליים, יהיה זה הרגע שבו תתברר סופית כניעתה הטרגית של הציונות לפני הטירוף המשיחי היהודי.'
גב' גולן פספסה לגמרי את משמעות הסיסמה הזאת וגם את מהות חיינו המשותפים כאן בארץ. ללא כל קשר
לשאלה נכונותה של ההתנתקות מעזה, עובדה שגירוש יהודים מבתיהם על כידוני חיילי צה"ל ו/או ע"י כוחות המשטרה מהווה טראומה לאומית מהמדרגה הראשונה. הגירוש הוא חלק אפל וקבוע בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי מאז הפך לעם. הוא מסמל את זרותו של היהודי בכל מקום עלי אדמות. יהודים גורשו מא"י, מהחיג'אז, מאנגליה, צרפת, מדינות רבות בגרמניה, מספרד, מפורטוגל, מערים רבות באיטליה, מערי תימן, מפלכים באימפריית הצאר, ומנסיכויות ומדינות ערב (שלא לדבר על זוועות ת"ש-תש"ה). זיכרון הגירושים עומד משותף לכל יהודי באשר הוא. זיכרון הגירושים עומד בבסיס התפשטותה והצדקתה של ציונות עצמה. לשלט הנ"ל אין דבר ולא חצי דבר עם משיחיות. הוא מדבר כולו בשם התודעה הקולקטיבית היהודית שאמורה להיות משותפת לכל העם היושב בציון.
אלא שהגב' גולן, במודע, איננה מעונינת ולא שותפה בזיכרון הקולקטיבי היהודי הזה. היא מעדיפה לפתח קריקטורה של היהודי. לדידה, היהודי הוא אנטי-מודרני, לא-רציונלי, ושונא אדם. על מזבח הזיותיו המשיחיות, מוכן הוא להקריב את המדינה כולה. וכאן, חושפת הכותבת את קלפיה. כדי לקדם את דעתה הפוליטית (מטרה נאותה כשלעצמה) היא מוכנה להחיות את הגרועים שבתעמולה האנטי-יהודית לדורותיה. היא מוכנה לנצל את הגרועים שבדימויי אויבינו כדי להכפיש מאות אלפי אנשים, נשים וטף. מצד שני, מיותר, וגם מביש, להשיב להבלי הכותבת, אחד לאחד. לדעות קדומות, בלתי רציונליות, כאלו אין מענה הגיוני.
קריאת רשימתה של אבירמה גולן השאירה אותי עם דמעות בעיניים. אחרי ארבע שנות מלחמה, מלאות דם וזעזוע ושכול; אחרי שאויבינו סביב העולם שלפו את דגל שנאת ישראל והניפו אותו בגאון בכל מקום; אחרי שהגורל והיעוד השותפים לנו ליכדו אותנו מחדש, נאה גב' גולן ועמיתיה וניסו לא רק לעקור יישובים אלא גם לשרש את 'היהודי' מארצו.