אין יום שעובר שאינני חושב על מו"ר האהוב, הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ואין יום שאינני מרגיש את חסרונו. אני מרגיש את חסרון השילוב הנדיר בין נאמנות בלתי מתפשרת לתורה והתמודדות ללא חת עם האתגרים הנערמים נגדה מבית ומחוץ, לבין הדגש החזק שהוא שם על יצירתיות תורנית ועצמאות המחשבה (ניגוד מובנה אותו הוא אותו הוא כינה 'קטנות מוחין' ו'גדלות מוחין') חסרה לי הגבורה שאפיינה את כל מהלך חייו. בעולם רבני המאוכלס בהרבה שועלים קטנים המחבלים את כרם ד' במיוחד בארץ ישראל, חסרה לי הרגשת האחריות כלפי הציבור הרחב והאמונה בצדקת הדרך שהיתה כולכך אופיינית לו. בעולם דתי שנציגיו משוללי יכולת לתרגם את התורה לשפה שתאפשר לכל יהודי להבין ולכבד (ואולי אף לקבל) את חוכמת התורה וצדקתה, חסרה לי יכולתו לגייס את הטוב שבתרבות המערב להעשיר את אחיזתנו בה ולהסביר לספקנים מבחוץ את יופי סודותיה ומכמניה.הדברים במיוחד נכונים כששומה על היהדות להסביר בצורה שקולה, מחושבת ולא מתלהמת שישנן נקודות בתרבות המערבית שבהן לא תיתכן הסכמה בינה לבין היהדות המסורתית (כמו הדרך הבלתי נשכחת שהוכיח הרב לקהל מלומדים נוצרי שלא יתכן דו-שיח בנושאים תיאולוגיים בין בני דתות שונות, מטרה שהשיג על יסוד הפילוסופיה ההלניסטית, הפטריסיטת, הסכולסטית והמודרנית).
אז איך מתמודדים עם החסרון, בדור שלא ידע את יוסף? לכל אחד פתרונו האישי.
א) אני ממשיך ללמוד את תורתו בכתב ובעל פה. אישית, אני מוצא יותר עניין בשיעוריו בהלכה וגמרא ובדרשותיו בנושא שילוב רוחניות והלכה מאשר מסותיו הפילוסופיות הטהורות. כל תלמיד וטעמו הוא. מצד שני, אני חושב הרבה על זה שרוב יבולו ההגותי מאז שנות ה50 היה מוקדש לטיפוח חוויתו הרוחנית של האדם. דווקא היום, אם הכמיהה ההולכת וגוברת לקב"ה בקרב בציבור הדתי והלא דתי כאחד, מצטייר הרב כמקדים את זמנו. הוא, למרבה הפלא, חשב שדבריו לא מעניינים אנשים. מה שכן, היום דבריו בנושא (שרובם טרם הועברו מהקלטות לכתובים) הם כמים מפכים במדבר הרוחני הצחיח מסביבנו. אם נשכיל לגאול ולהעביר מורשת זו, נצליח גם לתגבר את שמירת המצוות בקפדנות.
ב) רבים העידו, ואני יכול להעיד את זה בעצמי, שהרב רצה לצור בנפשנו את הנאמנות להלכה, את המיומנות ללמוד ולחדש בתורה, ואת הגבורה לפתח בעצמנו עצמאות המחשבה, בתוך המרחב שהתורה מאפשרת. עצמאות וקבלת אחריות היו מטרותיו בחינוכנו.
לכן, לא מספיק לקונן על מותו ותנות על היעדרתו. השתתקות המוח והנשמה לא היו רצויות לו בשום פנים ואופן. אלא,לי נראה שהדרך הטובה ביותר היא לאמץ את מורשתו ולהמשיך בלי פחד, הלאה.תמיד הלאה. בארץ, עמדה כזאת איננה פשוטה כל עיקר. בישיבות החידוש הוא מצרך נדיר. בציבור הרבני, יראת ההוראה משתקת את הההלכה, ממרמרת את חיי היהודים שלא לצורך ומחללת ר"ל את שם שמים ברבים. בציבור הדתי, חזונו הפתוח והביקורתי לעולם (הוא הרי היה ראשון להבין שהאדם המערבי עובד ע"ז בדמות הסגידה לעצמו) זר ליהודי הדתי למרות שהוא זקוק לו להתמודד עם העולם שפולש לד' אמותיו, בין באונס ובין ברצון. לכולם, כל דבר שאיננו מחמיר בצורה מופרזת ופתוח לעולם מתוייג (כמה זה מגוחך!) 'רפורמי.'!
המשימה חיונית וקשה. איך ממשמים אותה? נראה לי שכאן הרב בעצמו נתן לנו את הפתרון.
מוהר"ר נחום לאם, ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן ותלמיד מובהק של הרב, הביא פעם את התובנה הזאת משמו:
התורה מספרת, אחרי העימות הגורלי עם לבן (בראשית לב, ב)מ
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקים
פירש הרב זצ"ל, שיעקב 'הלך לדרכו' המיחודת שלו. מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת דרכו, הוא הלך והתקדם. הוא לא פנה ימינה והוא לא פנה שמאלה. מתוך עקביות, מסירות וגבורה הוא דבק בדרכו זו, דרך האמונה בא-ל אחד וביעוד שייעד הקב"ה למשפחתו ולצאצאיו. רק כתוצאה מעקשנותו הדתית ה זאת זכה ל'ויפגעו בו מלאכי אלקים.'
הלוואי שנזכה לכך.
תהי נפשו צרורה בצרור החיים ותהי מנוחתו כבוד, עד ביאת הגואל.
No comments:
Post a Comment