בעקבות המפץ הפוליטי: איפה אנו עומדים?

 

 

במידה מסוימת, טלטלות הן טובות מכיוון שגורמות להערכת מצב מחדש. כשסוקרים את השטח, ושומעים את הדיונים בתקשורת, בכל זאת עולות לא מעט מסקנות חיוביות. האוכלוסייה היהודית בארץ יותר יהודית, יותר לאומית ויותר אתנית מאז שנים רבות. העובדה שמפלגות 'מרכז' חשות צורך שלא להיתפס שמאל/אנטי-יהדות (לא חשוב כרגע אם זהו פרצופן האמיתי) מלמדת המון על ציבור הבוחרים. זוהי תמורה מאד מבורכת (במיוחד עבור אלה ממנו הזוכרים את מערכת הבחירות ב-96 וב-99). לדעתי, יש אפילו להציע תיקון למסקנות שאותן העלו שמורל רוזנר וקמיל פוקס בספרם החדש (שהוא חובה לכל אזרח יהודי). הם מציינים מה שנראה להם כחילון משמעותי בחברה הישראלית (וברור לא הדתה, למרות קריאותיהם ההיסטריות של הפורום החילוני). ממצאיהם נראים נכונים, אולם משמעותן לא מוצתה. הרצף הדתי-לאומי בציבור היהודי שהם גילו מגשר (לפחות בפוטנציה) ומלכד את הציבור יותר מבעבר. העובדה ששיעורי היהודים בארץ המאמינים בקב"ה והרואים בתורה ובמצוותיה את הכילה הקדושה (Sacred Canopy) שבתוכה חיים (אפילו אם לא יקיימו קלה כחמורה) מהווה נשורה משמחת לקיימותה של הישות היהודית בארץ ישראל. מנעד או רצף עובר מצד לצד בקלות ובצורה בריאה. המגמה היא בסך הכל חיובית וב"ה על זה.

כרב, והאמת עמדתי מושפעת ממצאיי כהיסטוריון, אני מאמין שהתורה תעשה את שלה והזיקה למוסורת תתחזק.

המנעד הזה מאפיין את הציבור הדתי לאומי גם, ולכן זה לא מפתיע שהמגזר שלנו מפוצל (אם כי, יותר--- הרבה יותר סביב נושאיים דתיים/תרבותיים מאשר פולוטיים). אולי טוב שכך. מצד שני, מפחידה אותי השתלטותה הצפויה של החרד"לים על הבית היהודי והפיכת אינשיה לשופרה של הציונות הדתית. לרבים מבין האנשים האלה אין שמץ של מושג איך לתרגם את התורה לשפה המובנת ע"י היהודי המצוי ודבריהם מנכרים את הציבור המסורתי דווקא כשהוא מחפש תורה (עיין רמב"ם, מבוא לפרק חלק).

אולם, יש הבט יותר חמור, השתעבדותם של החרד"לים למונופול של הרבה"ר הרת אסון. הרבה"ר מזמן איננו מוסד ציוני, ממלכתי שאכפת לו מכל יהודי א"י (ומישהו חייב להזכיר לחרד"לים שהרב קוק זצ"ל נפטר לפני 83 שנים, ושלא הוא ולא מישהו נאמן למורשתו שולט שם). הרקורד האיום שלו בכשרות, בסרבני גט ובגיור הוא רק קצה הקרחון. [הייתי יכול כבר היום לצאת לפנסיה אם היה לי שקל עבור כל אימת שסטודנט חילוני אמר לי שהוא מכבד ואוהב את התורה, מאמין בקב"ה וסולד מהרבנות.]

אני מתרכז בנקודה זו, בגלל שהמרקם היהודי המחזק, התודעה והקיימות היהודיות המתעצמות חייבים להיות מבוססים על הסכמות בנושאים עקרוניים כמו יחסי דת וציבוריות וגם על הסדרת מעמדם של הלא יהודים מזרע ישראל (שמתווספים להם כל שנה אלפים נוספים בזכות הסוכנות היהודית). היכולת הבסיסית להתחתן אחד עם השני ולהכיר אחד בשני כיהודים היא חיונית לקיימותנו ומהווה שיקול בטחוני מובהק. ההיסטוריה מלמדת שפילוג פוקד את עמנו רק על רקע נושא זה. ודווקא כאן, נכנעו החרד"לים לחרדים (שממלכתיות איננה הקלף החזק שלהם) ותמכו בקיפאון הגיור והכרזת מלחמה נגד גדולי תורה המגיירים ע"פ דין (ע' שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ג). כדרכם בבלימת הגיור, כן דרכם נגד הרחבת הכשרות וטהרת הקדושה (דוגמת מיזם הכשרות של צוה"ר בראשות יד"נ הרב אורן דובדבני).

תו הנוגה המתנגן במפה הפוליטית מעלה את השאלה: מי יעמוד בפרץ? מי ייצג ציונות דתית שבצורה אחראית (כולל קווים אדומים ברורים נגד מגמות בציבור) יילחם בכנסת עבור אותה יהדות שתחשל את הציבור ותזכה את כולנו בברכת ד'?

האיחוד הלאומי? ממנו והלאה.

הימין החדש? לא נראה לי.

הליכוד? לא על סדר יומו (עם תלותו בחרדים)

זה מה שמדיר את עיניי משינה בלילות.