אלו ואלו: לפרשת ויחי

בשנת ר"ל (1469/70) הריצו יהודי פירנצי מכתב בהול לגדול חכמי אשכנז בתקופה, הרב יוסף קולון בן שלמה טרבוטו (מהרי"ק; 1420 – 1480), שבאותם הימים היה גר במנטובה. מעשה שהיה כך היה.

בפירנצי, מאז ומתמיד היו החתנים שולחים לארוסותיהם מתנות יקרות לרגל השתדכותם. למתנות אלו, הידועות בשם סבלונות, לא יוחסה כל חשיבות הלכתית ולא משמעות של קידושין (השווה קידושין דף

מ"א ע,א). לכן, במקרה שלא עלה השידוך יפה (כפי שקרה הרבה באותם הימים), לא ראו צורך לחייב גט מהאישה ובבוא הזמן, הייתה מתחתנת (בשעטו"מ) עם מישהו אחר. הדברים התנהלו כסדרם, עד

שהגיעו לטוסקנה רבנים מאשכנז (במקרה הזה צרפתים) שערערו על מנהג יהודי פירנצי וטענו, על יסוד פסק דין של מהר"ם מרוטנברג, שיש לחוש שמתנות אלו מהוות סוג של קידושין ואין להתיר את נישואי

הנשים בלי מתן גט. משמעות הדבר, שיהודי פירנצי הם ספק ממזרים! לניסיון זה של חכמים אשכנזים להטיל את מרותם על יהודי טוסקנה, ולהטיל ספק בכשרותם, הצטרפו כמה חכמים מקרב האיטלקים

שהעריצו את הלמדנות של חכמי צרפת וגרמניה ורצו (אף הם) להימנות ביניהם. מובן, א"כ, הדחיפות והבהלה שאחזו ביהודי פירנצי ולמה פנו דווקא לגדול חכמי האשכנזים (שהיה בעצמו ממוצא צרפתי)

להצילם.

מהרי"ק לא אכזב. בשתי תשובות ארוכות ומנומקות, הוא פסל מכל וכל את ניסיון הרבנים החדשים מקרוב באו להטיל דופי במנהג בני פירנצי ובכשרות ייחוסם. כפי שכתב בתחילת תשובתו הראשונה (שו"ת

מהרי"ק סימן ק"ע): "כי אמרתי אל לבי שאי אפשר שיורו הסבלונות האלה ענין קדושין שהרי ידענו וגם ספרו לנו אבותינו הראשונים אשר היו לפנינו היו הרבה תופסי תורה בגלילות איטליא וחסידים ואנשי מעשה

אשר מסתמא שגם הם נהגו מנהג זה ואם היה בזה חשש קדושי' אם כן היתה מכשלה גדולה יוצאה מתחת ידם וחלילה וחס להוציא לעז על הראשונים ...וגם עוד היום חכמה יש שם וזקנה יש שם...ולפי מה

ששמעתי מזקני הארץ הזאת ותושביה שלא ראו שום פוצה פה ומצפצף להצריכה חליצה כשמת או גט כשמתחרטין אם לא על ידי חדשים מקרוב באו אשר על זה תמהו איש אל אחיו ...." במהלך התשובה הוא

מדגיש שבענייני מנהג, איסור והיתר, לכל מסורת פסיקה הלכתית יש יושר וזכות ואין להרהר אחריה, בטח שלא לבטל משום כך מעשה בית דין שהוציאו חכמים מקום, משום שלכל נהר יש את המסלול שלו

('נהרא נהרא ופשטיה').

הרעיון הזה, המעניק לגיטימיות לדעות הלכתיות שונות, בעקבות דברים שאמר מו"ר רש"י הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, מוצא ביטוי בפרשת ויחי. שם מסופר שיעקב אבינו אסף את בניו לפני מותו ואמר:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בר' מ"ט, א). אלא שרש"י מספר שנסתלקה ממנו שכינה ויעקב היה מנוע מלגלות את הקץ לבניו. הגמרא בפסחים (דף נ"ו ע"א), מתארת את מה שקרה

כך: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.' אלא שיש מקום לשאול למה ייחס יעקב אבינו את הסתלקות השכינה

לאפשרות שאחד מבניו איננו ראוי או מוכן ליטול את מקומו בשלשלת המסורה שהתחילה עם אברהם אבינו? הרי גם אברהם וגם יצחק העבירו את היעוד הא-לקי לבן אחד בלבד ולא ראינו שנפגמה הבחירה

באברהם בגין כך! אלא, נראה שגזרה ההשגחה שעם ישראל חייב להיות מורכב מ12 שבטים שונים, כשלכל שבט יש אופי אחר ושליחות אחרת בעבודת הבורא ובלימוד התורה. אם אחד ייעדר, אזי קדושת

האומה לא תחול על השאר. לכן, נאנח יעקב לרווחה, ובירך שם כבוד מלכותו ית' כששמע את בניו בקול אחד מקבלים על עצמם עול מלכות שמים.

יש להדגיש שהצורך הזה בקיומן של השבטים והדרכים השונות בעבודת הבורא מתבטא בהלכה. ישנן מצוות שחלותן מחייבת מצב של 'רוב תושביה עליה' היינו שרוב היהודים בעולם יגורו בארץ ישראל. אולם,

אין זה רק ענין שבמספרים. לפי הגמרא (ערכין ל"ב ע"ב), כל השבטים חייבים להיות מזוהים ובמקומם כדי לקיים את התנאי הזה (שיתמלא, כנראה, רק לימות המשיח. השווה רמב"ם, הל' מלכים פי"ב ה"ג).

אמור מעתה, שבלי כל הדרכים הלגיטימיות בעבודת הבורא ולימוד התורה, חסרה נוכחות העם עלי אדמתו, אפילו עם מספר היהודים בא"י משקף יותר מ50% מהיהודים בעולם.

מכל מקום, המסר הוא ברור. בתוך הציבור שומר תו"מ יש מקום ליותר מדיעה אחת ויותר מעמדה אחת (א"כ יש גבולות למותר ולאסור). לגורם אחד אין בכלל רשות לכפות את דעתו על עדה אחרת, ק"ו בן בנו

של ק"ו, לבטל את גיוריו או את גטיו. מי נוהג כך סוטה מדרך התורה, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, כפי שקבע יעקב אבינו ברגעיו האחרונים.

את הדברים האלה דרשתי השבת בבית הכנסת לב אפרת לעי"נ אמי מורתי פעשא בת יוסף ע"ה שנפ' בט' טבת תשנ"א , לפני עשרים שנה. תנצב"]