לאחרונה, עלתה על הפרק שאלת הזיקה בין מייסדי ארגון בית הלל ומשנתו של מו"ר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.
האמת היא שבמבט ראשון לא ברור שקיימת זיקה כזאת. אומנם, בין חברי הארגון החדש נמנים כחצי תריסר רבנים שזכו ללמוד תקופה משמעותית אצלו. עוד כמה חברים התעסקו רבות במשנתו של הגרי"ד הלוי זצ"ל ומייחסים לה תפקיד מכונן באישיותם הדתית. אולם, הרוב המוחץ של החברים גדלו כרגיל בארה"ק על משנתו ההגותית וההלכתית של הראי"ה קוק זצ"ל. אם נחשפו לתורת מרן הרב זצ"ל, היה זה בצורה נקודתית או מזדמנת ('על התשובה' או 'קול דודי דופק') ולכלל הכרה אמתית לא הגיעו. זו"ע, למרות התפוצה המבורכת של כתבי הרב בישראל (בעיקר בחסות אגודת תורת הרב) והעניין ההולך וגובר בהגותו של מרן, חסר בתודעת הציבור הלומד את כתביו ממד מרכזי: הכרת משנתו ההלכתית-הלמדנית.
תנו לי להסביר. לרב הייתה אישיות רוחנית ומחשבתית מאד מורכבת, כמתאים לאחד מענקי הרוח הגדולים ביותר שבהם התברך עם ישראל מעודו. אולם, ביסודו, הרב היה ונשאר ענק בתורה, בגמרא ובהלכה לפי מיטב מסורת בית בריסק. אין זה בכלל אומר שתחומי עניין אחרים (תורניים וכלליים כאחד) נתפסו אצלו כזניחים או שוליים בחשיבות. אין הדבר כן בכלל!! כפי שהדגישו חתניו מו"ר הרב פרופ' יצחק טברסקי, האדמו"ר מטאלנא, זצ"ל ויבלחטו"א הגר"א ליכטנשטיין שליט"א, הרב לא ראה צורך לבחור בין התחומים הללו. אולם, אילו היה נאלץ לבחור, היה בוחר בתורה במובן הצר על חשבון התורה במובן הרחב (להשתמש במינוח שלו עצמו). זו"ע, ונקודה זו נעלמת יותר מדי מעיני הלומדים את כתביו המחשבתיים וק"ו החוקרים אותם שרבים מדי מהם אינם מוצאים את ידיהם או את רגליהם בהוויות אביי ורבא, יש זיקה הדדית מתוחה ומהותית בין פועלו ההלכתי-הלמדני לבין משנתו האמונית-הפילוסופית-הרוחנית. המסקנה היא ברורה, שמי שלא למד את תורתו הלמדנית ולא התעמק בעמדותיו ההלכתיות מקבל (במקרה הטוב) תמונה חלקית ור"ל שטחית של הרב. לכן, כל מי אשר חשקה נפשו להתקרב לגדול הדור הקודם הזה, חייב לכתת רגליו לעצם כתבי עצמו (ספר אגרות הגרי"ד הלוי, חידושי הגר"מ והגרי"ד, ושיעורים לזכר אבא מארי ז"ל), לרשימות שיעוריו שיצאו במסגרת מפעל תורת הרב, ואף לרשימות שיעוריו בכתבי תלמידיו הבולטים בסדרות מסורת הרב ותורה וועב. אולי מעל הכול, הודות לפלאי הטכנולוגיה, ניתן להאזין לשיעוריו בגמרא באתרים שונים באינטרנט (במיוחד בבית מדרש מחוז ברגן ובאתר YUTORAH).
אולם, למרות כל זה, יש בתורת רבינו הרבה מאד דברים שמסוגלים לשמש מקורות להשראה, להתוויית קווי פעולה וגבולות לפעולה, לחברי ארגון בית הלל בשאיפתם להרביץ תורה, לקרב לבבות לתורה ולתעודה ומעל הכול, לקדש שם שמים בעולם. ברצוני כאן, להתחיל לדון במלאכת שרטוט זו בראשי פרקים, מתוך הסתמכות על מכלול משנתו של הרב סולובייצ'יק, כאמור לעיל.
א. ענווה וגבורה
נקודת המוצא שגישתו של הרב לשאלות העומדות על הפרק הייתה תמיד יראת כבוד וכניעה לאוטונומיה המוחלטת של ההלכה, דרכי חשיבתה וחוסר תלותה בגורמי חוץ. אומנם, הוא הודה לא פעם שאוטונומיה זו יותר נוחה במישור התיאורטי ושיש מרכיב סובייקטיבי בפסיקה מעשית. אולם, אין בזה כדי להכפיף ערכי חוץ ושיקולי חוץ על התורה. את הדברים הוא ביטא בצורה פולמוסית בנאומו המפורסם ב1975 למוסמכי ישיבת רבינו יצחק אלחנו. נכון, הדברים נאמרו בהקשר פולמוסי. אולם, הם עולים בקנה אחד עם גישתו הכללית אפילו שלא בעידנא דריתחא.
הרב הדגיש שלמרות שהאדם מעודד ליצור ולחדש בתוך עולם התורה, אין לו לשפוט את התורה. אם ישנם דברים בלתי עבירים שאינם לטעמו, אזי עליו להיכנע לרצון הבורא כפי שבא לידי ביטוי בתורה שבכתב כפי שפורשה ע"י חכמי המסורה בתורה שבעל פה, ההולכת ומתרחבת הולכת ומשתכללת מדור לדור. להוכחת הנקודה, היה רגיל לצטט את דברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ב), בהם מגדיר הרמב"ם את 'קבלת עול מלכות שמים' המתבטאת בפרשה ראשונה של קריאת שמע, לפי רבי יהושע בן קרחה (משנה, ברכות ב, ב) וז"ל: ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל הרמב"ם. הרב ראה בדברי הרמב"ם קביעה בלימוד התורה מקבל הלומד לא רק את עול המצוות אלא את התורה כמערכת סגורה ואוטונומית כחלק מכניעתו לבוראו.
הרב חיפש ומצא משמעות בכל פרט פרט, ובכל מנהג ומנהג שהתקדש בעם ישראל במהלך הדורות. כתוצאה, הוא היה מאד שמרני בתחומים הלכתיים רבים, במיוחד בכל אשר קשור לנוסח התפילה, לאמירת פיוטים, לסדרי בית הכנסת וכדו'. מי אשר ידגל בשמו לבצע שינויים בתחומים כאלה, נושא את שמו לשווא ומסמא את עיני הבריות. בכלל, חברי בית הלל נדרשים תכופות 'להתאים את התורה לחיים.' אין ספק, שיש מרחב פעולה שהתורה מאפשרת לאור תנאים משתנים. מצד שני, דברי הרב אמורים להדליק נורה אדומה בפני כניעה לדרישותיהם של גורמים (אפילו כנים, ישרים ודתיים) להפר את היושרה של ההלכה.
מצד שני, הרב היה תמיד מדגיש שמנהיגות הלכתית דורשת גבורה עילאית, למרות ההתנגדות. גבורה היא מידה שבה חייב פוסק ההלכה להיאזר, בין לקולא בין לחומרא. אני זוכר אותו אומר את הדברים כשלמדנו בבוסטון את מסכת תענית. המשנה קובעת (תענית א, ד): 'הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות.' הגמרא שואלת (תענית דף י ע"ב): 'אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו במסכת כלה.' הרב ראה בתלמיד המוזכר כאן את התלמיד חכם הלן בעומקה של הלכה בתוך בית המדרש. הוא יודע את כל התורה כולה. אם כן, במה כוחו של יחיד? יחיד, מי שראוי למנותו פרנס על הציבור, ניחן בגבורה ליישם את התורה בשטח, ואיננו ללא חת. פסיקה דורשת גבורה והחלטיות ובזה הוא נבדל מה תלמיד חכם. [ולולא דמסתפינא, הייתי אומר גם שהיחיד רגיש לצורכי עם ישראל. הרי היחיד הוא זה שכבר בי"ז במרחשוון מרגיש את הצורך לצום תענית גשמים.]
יכולתו של היחיד לפעול מבוססת על עוד שני מרכיבים.
הרב, בשיעור שטרם פורסם אבל ממנו יש הקלטה, הרב הכריז שהוא היה מוסיף עוד 'אני מאמין', מספר ארבעה עשר, לאלה שניסח הרמב"ם. ,אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה ניתן ליישם אותה בכל מקום ובכל זמן וכבל תנאי' (אני מצטט מזיכרון). לדעתי, כוונתו הייתה שאסור להסתתר ולהתבצר ולפחד מפני העולם. בגבורה צריך לצאת ולהתעמת עם המודרנה. יהיו דברים שנקבל, שנרסן ושנדחה. אולם, פחד ורתיעה אינם הולכים יחד עם תורת ד'. אמונה זו באה לידי ביטוי ביחסו של הרב לתרבות כללית, בלימוד גמרא לנשים (מהפכה שכולה רשומה על שמו), בסירובו להיכנס לדיאלוג בין-דתי, במחויבותו לשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית הכללית, בהתנגדותו להפלות, בסלידתו מהפיכת מצוות ד' לפולחן ובעוד נושאים רבים.
בדומה, בתנאי שהדברים יתבססו על שיקולים תורניים אוטנטיים ומוצקים, הרב ביקש לגדל תלמידים שחושבים בעצמם ומקבלים אחריות על מעשיהם. הוא לימד שחייב אדם לפלס דרך בעבודת ד' שהיא שלו. אם הדברים מבוססים תורנית, אזי אין לו לעשות שקר בעצמו ע"י כניעה לדרישותיהם של מבקרים מאיזה צד שיקבל את תכתיביהם. הרעיון בא לידי ביטוי בווארט שמובא בשמו ע"י ראש ישיבת ישיבת רי"א, הרב פרופ' נחום לאם. לפי הרב לאם, הרב ציטט את הפסוק בסוף פרשת ויצא (בראשית לב, ב): 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-לקים.' יעקב אבינו, אמר הרב, הלך לדרכו. הוא לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. ורק אז, 'ויפגעו בו מלאכי א-לקים. ' ההשלכות לארגון בית הלל, לדעתי, ברורות.
ב. קולא וחומרא
כפי שמשתמע מכל האמור, העקביות והיושרה הן התכונות שהמתעסק בתורה חייב להתהדר בהן. בניסיוני האישי, ראיתי את מרן פוסק לפעמים לקולא ולפעמים לחומרא כיאה לאיש ההלכה (ואת חומרותיו האישיות הוא סירב בכל תוקף לגלות, כמסורת ליטא האמתית). הוא לא אהב אנשים שהערימו חומרות על אחרים, ודבק ברבים בעיקרון שכל אחד חייב להיצמד למנהג אבותיו. מצד שני, הוא גינה בכל תוקף את אלה שחיפשו הדרך הקלה, ונברו בשלחן ערוך כדי למצוא קולות. את אלה הוא כינה 'מתנבאים בשם השם לעבוד עבודה זרה' (הלכות עבודה זרה פ"א ה"ב; הדברים נמצאים בשיעור כאן). [א"כ, אוסיף שלאור מגמת ההחמרה הקיצונית בציבור פסיקה הלכתית רגילה תיראה כהקלה. נ"ל, שלא לזה התכוון הרב.]
ג. תרבות כללית
מאז פטירתו לפני כ-18 שנים, ועוד לפני כן, התחילו פולמוסים סביב עמדתו 'האמתית' של הרב כלפי 'לימודי חול' ו'תרבות כללית.' היו כאלה, אפילו בני משפחה ותלמידים בכירים, שמיעטו בערכם של אלה וייחסו את עניינו של הרב לרצון למשוך את לבם של אנשים לא דתיים ליהדות. יהיו מניעי האנשים המכובדים האלה אשר יהיו, הסיכום הכי מדויק והכי קולע בנושא נמצא בדברי הספד והערכה שכתב חתנו, מו"ר הרב פרופ' טברסקי זצ"ל (קישור לעיל). הוא מעיר שהרב מעולם לא ראה צורך להצדיק את מעורבותו העמוקה והמתמשכת חוכמות העולם. הוא היה משוכנע שזה לגיטימי ופעל בהתאם. רצונו היה לגייס את שלל המקצועות (פילוסופיה, ספרות יפה, מדעים וכו') כדי להעשיר את הבנת התורה ולהראות את יופייה לכל, יהודים ולא יהודים. הוא עודד את תלמידיו (כולל הכותב) ללמוד לתארים אקדמיים מתקדמים לא כדי להתפרנס בלבד, אלא בגלל שראה בלימודים אלה ערך כשלעצמו. כפי שמוכח מהמכתבים שפורסמו בספר 'איש על העדה,' היה זה הרב שדרש שכל מוסמך מטעם ישיבת רבנו יצחק אלחנן, יצויד בחינוך תורני מתקדם ועמוק, ובתואר אקדמי במדעי הרוח או החברה. שני היבטים היו לדרישה זו. מצד אחד, מי שחסר כלים אלה לא יוכל בעצמו להתמודד עם עולם החוץ שבתוכו הוא חי ופועל. מצד שני, בלי השכלה כללית ייבצר מהתלמיד חכם הצעיר להסביר את התורה במונחים שיזכו לכבוד והערצה מצד בעלי תרבות המערב שרחוקים (או עוינים) את היהדות.
גם כאן, נלע"ד, ההשלכות הבונות לארגון בית הלל ברורות ומאתגרות (וראויים בעתיד לליבון יותר ממצה, כמו שיטתו הציונית ששונה מהותית מזו של הראי"ה והצבי"ה זצ"ל).
ד. סיכום
לסיכום, משנתו המגובשת והשלמה של מרן הרב סולובייצ'יק זצ"ל מסוגלת לשמש בסיס לפעולה ולתוצאות מבורכות לחברי ארגון בית הלל. לימודית ותרבותית, דתית והלכתית, היא מהווה חומרא ולא קולא מכמה בחינות. השאר פירושא, זיל גמור.
1 comment:
an impassioned argument on behalf of the ravs approach [or at least, your understanding of his approach...].
but there is an element here which is not explored fully. rybs never discussed his approach to secular studies and its incorporation into a jewish world view. this was only done by his students le-mineihem.
it seems to me that his approach was largely pragmatic, not really ideological.
for example, today women need the opportunity to learn gemarah -- not that it is some kind of kiyyum mitzvah, etc.
on fearlessness or independence in psak/leadership, see the intro to the igros moshe [dont remember exactly where]. really, rybs view on the matter is not novel. shame that it should be perceived as such now.
Post a Comment