Yom HaShoah 5772 (Guest Post by Chana Woolf)

היום כשניסיתי להתעמק בסוגיית תכליתו של יום השואה עבורנו, בני הדור השני/שלישי/רביעי, מצאתי את עצמי משוטטת לשני כיווני מחשבה שונים ואף הפוכים: כיוון אינטלקטואלי-חילוני מזה וכיוון רוחני-יהודי מזה. (איני אומרת "דתי" כי לעניות דעתי אין הבדל אצלנו בין לאומיות, דת ולשון. הכול משתלב יחד, גם אם זה "בקטנה").

האינטלקטואל-החילוני שבי התעקש כי השואה אינה יכולה להוות חלק נכבד מהזהות הישראלית-יהודית שלנו, מה גם שאסור שהיא תהפוך לנו לזכות היחידה לקיומנו. אנו חייבים לבנות זהות שבה השואה מהווה רק חלק מן ההיסטוריה ולא הבסיס הבלעדי לאישיותנו כאן בארץ. נכון שהיא הייתה זוועה גדולה, יותר מכל זוועה בתולדותינו; הזוועה הגדולה ביותר שכוונה נגד גזע אחד ספציפי בתולדות ההיסטוריה. עלינו לזכור אותה, אך אל לנו לבסס את זכות קיומינו עליה. אנחנו חזקים, עצמאיים ולעולם לא נחזור למצב הזה. (לפחות נילחם נגד כל ניסיון דומה).  

הפן הרוחני-יהודי מתחיל מנקודת מבט יותר רחבה. רגילים אצלנו לומר כי "הכל בידי שמיים". מכאן יתחילו רבים לפקפק באמונתם ויגידו "אם הכול בידי שמיים, אז איך נתן אלוקים לזוועות השואה לקרות? איך ייתכן שהוא נתן לעוינים לנו להשמיד אותנו (כמעט) עד כדי כליה מוחלטת? אם אנחנו באמת העם הנבחר, אז למה רצה שנאבד?" 

ובכן, ברור שאין לי תשובה, שהרי אינני רואת החשבון של האלוקים. אבל בכל זאת עלו לי כמה רעיונות:

בפסח האחרון שהסתיים לפני פחות משבוע, הצעתי דבר תורה בליל סדר; שילוב של נקודת מבט קבלית ושל הנצי"ב מוואלאז'ין. הנקודה העיקרית הייתה, שעל מנת לקבל תפקיד הולם וראוי, על האדם לעבוד על תכונות מסוימות באישיותו לפני שיוכל להתיימר למלא את התפקיד המבוקש. כך לגבי עם ישראל. הם הפכו לעבדים עוד לפני שנולדו. בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם (אז אברם): "... ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה." אנו יודעים לאחר מעשה שבפועל היו אבותינו עבדים רק 210 שנים, אך המסקנה היא זהה- ה' תכנן גם את העבדות וגם את הישועה. אז למה שיעשה דבר כזה? הנצי"ב אומר שספר שמות הוא בסך הכול המשך של סיפור הבריאה. את העולם הזה הוא ברא עבור התורה ואנחנו נבראנו על מנת לקבל את התורה. אילו לא היינו מקבלים אותה, אזי הבריאה כשלה והבורא יחזור לתוהו ולבוהו ויתחיל מאפס.

אבל למה עבדות? דומני, כי על מנת להבין את המשמעות של להיות עבד בקונטקסט של העת העתיקה צריך ללמוד מה היה עבד, איך חי ועם אלו קווי מחשבה. עבד רואה אך ורק את מה שיש מולו. לעבדים אין זכויות ואין רכוש. פרנסתו ומזונותיו מגיעות מן האדון - אם מגיע. כאשר שוחררנו היינו חייבים להרחיב את צורת המחשבה שלנו על מנת להיות בני חורין. הוא היה צריך להכין את עם ישראל למשהו הרבה יותר גדול: התגלותו של הא-ל לעיני עם שלם. עם שלם שעבר תלאות כה רבות, היה עד לניסים גדולים ועצומים והוכן לבסוף לקבל את התורה שלשמה נבראו.

איך זה קשור ליום השואה? עבדות של 210 שנים אומנם לא מקבילה לרציחתם של מיליונים בתקופה קצרה. אולם אנו רואים בשעבוד וגאולה דאז את התכנית הגדולה יותר של ריבונו של עולם. אני בטוחה בלי שום צל של ספק שישראל כל עוד היו עבדים לא חשבו ולו פעם אחת על התמונה הגדולה של המקום, ברוך הוא. אבל הוא ית' ידע שכך צריך להיות על מנת שיקרו דברים גדולים ונפלאים בהמשך הדרך.

שוב, אני לא מתיימרת להבין בתוכניותיו של בורא העולם ולמרות זאת אני מנסה להרחיב את מבטי. אלפיים שנה שהינו בגלות. אלפיים שנה שבהן הרגלנו את עצמינו לחיים בקרב גויי הארצות וסחבנו את עול מיסיהם, גזירותיהם נגדנו וקיבלנו את הרדיפות נגדנו בכל רחבי העולם. עברנו אינקוויזיציה, פוגרומים, גירושים וכיו"ב. חיינו כמו עבדים לאדון. מה שרצו שנעשה- עשינו או שהוכינו  או גורשנו. על כן הרבה יהודים התחילו לחשוב כמו עבדים- בראייה קצרת טווח. הם לא הבינו שמקומם לא בגלות. הם קיבלו את העבדות שלהם, מן הסתם בשל השנים הרבות ששהו שם. על מנת להזיז אותנו מן הגלות, היינו צריכים משהו שיצית את האש מתחת לאדמה עליה שכנו. על מנת להחזיר אותנו לביתנו אחרי אלפיים שנה של הסתגלות למקום לא לנו, היה צריך לקרות אסון גדול. 210 שנה של עבדות ורצח בשש שנים קצרות ונוראיות.

כשאני יוצאת אל רחובות עירי ורואה את שלטי הרחובות כתובים בעברית- אני נדהמת. כשהדרכתי בגבעת התחמושת את החיילים היהודים מכל היחידות הבנויות מעולי רוסיה, עולי אתיופיה, מרוקאים, עיראקים, פרסים והרשימה עוד ארוכה- אני מתמלאת גאווה ותהייה. איך ייתכן שקרה לנו כאן נס כה גדול?שש מיליון יהודים שעד לפני מספר דורות היו בכל קצות העולם פתאום כאילו הביאה אותם הרוח לארץ המובטחת-- נבואת ישעיה התקיימה: "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותיי מקצה הארץ."

אז מה, אם כן, השילוב של שני הפנים? השואה אינה המאורע המכריע בזהותנו. מה שקרה לאחריה- קיבוץ הגלויות, ייבוש הביצות, בניית התעשייה, צה"ל, התרבות, האחוות רעים- זה מה שמגדיר אותנו וזה לא היה קורה ללא אש גדולה וכואבת שתביא אותנו לנקודה הזאת. ומבחינה אמונית- כל מה שאנו יכולים להגיד הוא שהקב"ה מפעיל שיקולים ולא תמיד נותן רמזים למה התכוון במעשיו. מה שבטוח שאנו נוכחנו לדעת מן העבר שלכל מעשה נורא שהוא מביא עלינו יש גם תוצאה נפלאה אחריה. תורה. מדינה. עם מאוחד (פחות או יותר).  

לזכור? תמיד נזכור. אנחנו כעם נוטים לזכור הכול. אנחנו זוכרים את סיפורי חנוכה שהתחילה משנת 167 לפנה"ס. אנחנו זוכרים את הצלבנים ואת העוול שעוררו בימי הביניים. כל מעשה נבזה נגדינו אנו זוכרים. הבה גם נזכור את כל הטוב.