Bet Hillel and the Rav זצ"ל (in Hebrew)

לאחרונה, עלתה על הפרק שאלת הזיקה בין מייסדי ארגון בית הלל ומשנתו של מו"ר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.

האמת היא שבמבט ראשון לא ברור שקיימת זיקה כזאת. אומנם, בין חברי הארגון החדש נמנים כחצי תריסר רבנים שזכו ללמוד תקופה משמעותית אצלו. עוד כמה חברים התעסקו רבות במשנתו של הגרי"ד הלוי זצ"ל ומייחסים לה תפקיד מכונן באישיותם הדתית. אולם, הרוב המוחץ של החברים גדלו כרגיל בארה"ק על משנתו ההגותית וההלכתית של הראי"ה קוק זצ"ל. אם נחשפו לתורת מרן הרב זצ"ל, היה זה בצורה נקודתית או מזדמנת ('על התשובה' או 'קול דודי דופק') ולכלל הכרה אמתית לא הגיעו. זו"ע, למרות התפוצה המבורכת של כתבי הרב בישראל (בעיקר בחסות אגודת תורת הרב) והעניין ההולך וגובר בהגותו של מרן, חסר בתודעת הציבור הלומד את כתביו ממד מרכזי: הכרת משנתו ההלכתית-הלמדנית.

תנו לי להסביר. לרב הייתה אישיות רוחנית ומחשבתית מאד מורכבת, כמתאים לאחד מענקי הרוח הגדולים ביותר שבהם התברך עם ישראל מעודו. אולם, ביסודו, הרב היה ונשאר ענק בתורה, בגמרא ובהלכה לפי מיטב מסורת בית בריסק. אין זה בכלל אומר שתחומי עניין אחרים (תורניים וכלליים כאחד) נתפסו אצלו כזניחים או שוליים בחשיבות. אין הדבר כן בכלל!! כפי שהדגישו חתניו מו"ר הרב פרופ' יצחק טברסקי, האדמו"ר מטאלנא, זצ"ל ויבלחטו"א הגר"א ליכטנשטיין שליט"א, הרב לא ראה צורך לבחור בין התחומים הללו. אולם, אילו היה נאלץ לבחור, היה בוחר בתורה במובן הצר על חשבון התורה במובן הרחב (להשתמש במינוח שלו עצמו). זו"ע, ונקודה זו נעלמת יותר מדי מעיני הלומדים את כתביו המחשבתיים וק"ו החוקרים אותם שרבים מדי מהם אינם מוצאים את ידיהם או את רגליהם בהוויות אביי ורבא, יש זיקה הדדית מתוחה ומהותית בין פועלו ההלכתי-הלמדני לבין משנתו האמונית-הפילוסופית-הרוחנית. המסקנה היא ברורה, שמי שלא למד את תורתו הלמדנית ולא התעמק בעמדותיו ההלכתיות מקבל (במקרה הטוב) תמונה חלקית ור"ל שטחית של הרב. לכן, כל מי אשר חשקה נפשו להתקרב לגדול הדור הקודם הזה, חייב לכתת רגליו לעצם כתבי עצמו (ספר אגרות הגרי"ד הלוי, חידושי הגר"מ והגרי"ד, ושיעורים לזכר אבא מארי ז"ל), לרשימות שיעוריו שיצאו במסגרת מפעל תורת הרב, ואף לרשימות שיעוריו בכתבי תלמידיו הבולטים בסדרות מסורת הרב ותורה וועב. אולי מעל הכול, הודות לפלאי הטכנולוגיה, ניתן להאזין לשיעוריו בגמרא באתרים שונים באינטרנט (במיוחד בבית מדרש מחוז ברגן ובאתר YUTORAH).

אולם, למרות כל זה, יש בתורת רבינו הרבה מאד דברים שמסוגלים לשמש מקורות להשראה, להתוויית קווי פעולה וגבולות לפעולה, לחברי ארגון בית הלל בשאיפתם להרביץ תורה, לקרב לבבות לתורה ולתעודה ומעל הכול, לקדש שם שמים בעולם. ברצוני כאן, להתחיל לדון במלאכת שרטוט זו בראשי פרקים, מתוך הסתמכות על מכלול משנתו של הרב סולובייצ'יק, כאמור לעיל.

א. ענווה וגבורה

נקודת המוצא שגישתו של הרב לשאלות העומדות על הפרק הייתה תמיד יראת כבוד וכניעה לאוטונומיה המוחלטת של ההלכה, דרכי חשיבתה וחוסר תלותה בגורמי חוץ. אומנם, הוא הודה לא פעם שאוטונומיה זו יותר נוחה במישור התיאורטי ושיש מרכיב סובייקטיבי בפסיקה מעשית. אולם, אין בזה כדי להכפיף ערכי חוץ ושיקולי חוץ על התורה. את הדברים הוא ביטא בצורה פולמוסית בנאומו המפורסם ב1975 למוסמכי ישיבת רבינו יצחק אלחנו. נכון, הדברים נאמרו בהקשר פולמוסי. אולם, הם עולים בקנה אחד עם גישתו הכללית אפילו שלא בעידנא דריתחא.

הרב הדגיש שלמרות שהאדם מעודד ליצור ולחדש בתוך עולם התורה, אין לו לשפוט את התורה. אם ישנם דברים בלתי עבירים שאינם לטעמו, אזי עליו להיכנע לרצון הבורא כפי שבא לידי ביטוי בתורה שבכתב כפי שפורשה ע"י חכמי המסורה בתורה שבעל פה, ההולכת ומתרחבת הולכת ומשתכללת מדור לדור. להוכחת הנקודה, היה רגיל לצטט את דברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ב), בהם מגדיר הרמב"ם את 'קבלת עול מלכות שמים' המתבטאת בפרשה ראשונה של קריאת שמע, לפי רבי יהושע בן קרחה (משנה, ברכות ב, ב) וז"ל: ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל הרמב"ם. הרב ראה בדברי הרמב"ם קביעה בלימוד התורה מקבל הלומד לא רק את עול המצוות אלא את התורה כמערכת סגורה ואוטונומית כחלק מכניעתו לבוראו.

הרב חיפש ומצא משמעות בכל פרט פרט, ובכל מנהג ומנהג שהתקדש בעם ישראל במהלך הדורות. כתוצאה, הוא היה מאד שמרני בתחומים הלכתיים רבים, במיוחד בכל אשר קשור לנוסח התפילה, לאמירת פיוטים, לסדרי בית הכנסת וכדו'. מי אשר ידגל בשמו לבצע שינויים בתחומים כאלה, נושא את שמו לשווא ומסמא את עיני הבריות. בכלל, חברי בית הלל נדרשים תכופות 'להתאים את התורה לחיים.' אין ספק, שיש מרחב פעולה שהתורה מאפשרת לאור תנאים משתנים. מצד שני, דברי הרב אמורים להדליק נורה אדומה בפני כניעה לדרישותיהם של גורמים (אפילו כנים, ישרים ודתיים) להפר את היושרה של ההלכה.

מצד שני, הרב היה תמיד מדגיש שמנהיגות הלכתית דורשת גבורה עילאית, למרות ההתנגדות. גבורה היא מידה שבה חייב פוסק ההלכה להיאזר, בין לקולא בין לחומרא. אני זוכר אותו אומר את הדברים כשלמדנו בבוסטון את מסכת תענית. המשנה קובעת (תענית א, ד): 'הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות.' הגמרא שואלת (תענית דף י ע"ב): 'אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו במסכת כלה.' הרב ראה בתלמיד המוזכר כאן את התלמיד חכם הלן בעומקה של הלכה בתוך בית המדרש. הוא יודע את כל התורה כולה. אם כן, במה כוחו של יחיד? יחיד, מי שראוי למנותו פרנס על הציבור, ניחן בגבורה ליישם את התורה בשטח, ואיננו ללא חת. פסיקה דורשת גבורה והחלטיות ובזה הוא נבדל מה תלמיד חכם. [ולולא דמסתפינא, הייתי אומר גם שהיחיד רגיש לצורכי עם ישראל. הרי היחיד הוא זה שכבר בי"ז במרחשוון מרגיש את הצורך לצום תענית גשמים.]

יכולתו של היחיד לפעול מבוססת על עוד שני מרכיבים.

הרב, בשיעור שטרם פורסם אבל ממנו יש הקלטה, הרב הכריז שהוא היה מוסיף עוד 'אני מאמין', מספר ארבעה עשר, לאלה שניסח הרמב"ם. ,אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה ניתן ליישם אותה בכל מקום ובכל זמן וכבל תנאי' (אני מצטט מזיכרון). לדעתי, כוונתו הייתה שאסור להסתתר ולהתבצר ולפחד מפני העולם. בגבורה צריך לצאת ולהתעמת עם המודרנה. יהיו דברים שנקבל, שנרסן ושנדחה. אולם, פחד ורתיעה אינם הולכים יחד עם תורת ד'. אמונה זו באה לידי ביטוי ביחסו של הרב לתרבות כללית, בלימוד גמרא לנשים (מהפכה שכולה רשומה על שמו), בסירובו להיכנס לדיאלוג בין-דתי, במחויבותו לשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית הכללית, בהתנגדותו להפלות, בסלידתו מהפיכת מצוות ד' לפולחן ובעוד נושאים רבים.

בדומה, בתנאי שהדברים יתבססו על שיקולים תורניים אוטנטיים ומוצקים, הרב ביקש לגדל תלמידים שחושבים בעצמם ומקבלים אחריות על מעשיהם. הוא לימד שחייב אדם לפלס דרך בעבודת ד' שהיא שלו. אם הדברים מבוססים תורנית, אזי אין לו לעשות שקר בעצמו ע"י כניעה לדרישותיהם של מבקרים מאיזה צד שיקבל את תכתיביהם. הרעיון בא לידי ביטוי בווארט שמובא בשמו ע"י ראש ישיבת ישיבת רי"א, הרב פרופ' נחום לאם. לפי הרב לאם, הרב ציטט את הפסוק בסוף פרשת ויצא (בראשית לב, ב): 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-לקים.' יעקב אבינו, אמר הרב, הלך לדרכו. הוא לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. ורק אז, 'ויפגעו בו מלאכי א-לקים. ' ההשלכות לארגון בית הלל, לדעתי, ברורות.

ב. קולא וחומרא

כפי שמשתמע מכל האמור, העקביות והיושרה הן התכונות שהמתעסק בתורה חייב להתהדר בהן. בניסיוני האישי, ראיתי את מרן פוסק לפעמים לקולא ולפעמים לחומרא כיאה לאיש ההלכה (ואת חומרותיו האישיות הוא סירב בכל תוקף לגלות, כמסורת ליטא האמתית). הוא לא אהב אנשים שהערימו חומרות על אחרים, ודבק ברבים בעיקרון שכל אחד חייב להיצמד למנהג אבותיו. מצד שני, הוא גינה בכל תוקף את אלה שחיפשו הדרך הקלה, ונברו בשלחן ערוך כדי למצוא קולות. את אלה הוא כינה 'מתנבאים בשם השם לעבוד עבודה זרה' (הלכות עבודה זרה פ"א ה"ב; הדברים נמצאים בשיעור כאן). [א"כ, אוסיף שלאור מגמת ההחמרה הקיצונית בציבור פסיקה הלכתית רגילה תיראה כהקלה. נ"ל, שלא לזה התכוון הרב.]

ג. תרבות כללית

מאז פטירתו לפני כ-18 שנים, ועוד לפני כן, התחילו פולמוסים סביב עמדתו 'האמתית' של הרב כלפי 'לימודי חול' ו'תרבות כללית.' היו כאלה, אפילו בני משפחה ותלמידים בכירים, שמיעטו בערכם של אלה וייחסו את עניינו של הרב לרצון למשוך את לבם של אנשים לא דתיים ליהדות. יהיו מניעי האנשים המכובדים האלה אשר יהיו, הסיכום הכי מדויק והכי קולע בנושא נמצא בדברי הספד והערכה שכתב חתנו, מו"ר הרב פרופ' טברסקי זצ"ל (קישור לעיל). הוא מעיר שהרב מעולם לא ראה צורך להצדיק את מעורבותו העמוקה והמתמשכת חוכמות העולם. הוא היה משוכנע שזה לגיטימי ופעל בהתאם. רצונו היה לגייס את שלל המקצועות (פילוסופיה, ספרות יפה, מדעים וכו') כדי להעשיר את הבנת התורה ולהראות את יופייה לכל, יהודים ולא יהודים. הוא עודד את תלמידיו (כולל הכותב) ללמוד לתארים אקדמיים מתקדמים לא כדי להתפרנס בלבד, אלא בגלל שראה בלימודים אלה ערך כשלעצמו. כפי שמוכח מהמכתבים שפורסמו בספר 'איש על העדה,' היה זה הרב שדרש שכל מוסמך מטעם ישיבת רבנו יצחק אלחנן, יצויד בחינוך תורני מתקדם ועמוק, ובתואר אקדמי במדעי הרוח או החברה. שני היבטים היו לדרישה זו. מצד אחד, מי שחסר כלים אלה לא יוכל בעצמו להתמודד עם עולם החוץ שבתוכו הוא חי ופועל. מצד שני, בלי השכלה כללית ייבצר מהתלמיד חכם הצעיר להסביר את התורה במונחים שיזכו לכבוד והערצה מצד בעלי תרבות המערב שרחוקים (או עוינים) את היהדות.

גם כאן, נלע"ד, ההשלכות הבונות לארגון בית הלל ברורות ומאתגרות (וראויים בעתיד לליבון יותר ממצה, כמו שיטתו הציונית ששונה מהותית מזו של הראי"ה והצבי"ה זצ"ל).

ד. סיכום

לסיכום, משנתו המגובשת והשלמה של מרן הרב סולובייצ'יק זצ"ל מסוגלת לשמש בסיס לפעולה ולתוצאות מבורכות לחברי ארגון בית הלל. לימודית ותרבותית, דתית והלכתית, היא מהווה חומרא ולא קולא מכמה בחינות. השאר פירושא, זיל גמור.

קיימו וקיבלו: הרהורים ערב פורים תשע"ב

Agnon, Jewish Studies and Footnote: A Reply to Hebrew University

Over twenty years ago, on a particularly hot Summer’s afternoon, I found myself on the fabled sixth floor of Harvard’s Widener Library; home of the world’s largest collection of Judaica (excluding manuscripts) and the watering hole of academic Jewish scholars from all over the world. I was still deeply involved in writing my dissertation and had traveled to Cambridge sans famille, to complete another chapter.

Taking a break from my labors, I wandered about the stacks and struck up a conversation with Professor Shmuel Safrai ז"ל of the Hebrew University (Israel Prize 2002). I had never met him before, and found him to be an engaging person, a gracious scholar and a true תלמיד חכם. He was also a wonderful raconteur, who kept me spell-bound with tales of well-known Jerusalemites that he had known, such as his rebbe, R. Zvi Pesach Frank זצ"ל.

One story, in particular, has stayed with me, and made an ever deeper impression upon me. Safrai was a resident of the Jerusalem neighborhood of Talpiot and, as such was a neighbor of Nobel Prize winner (Literature 1966), S. Y. Agnon. Agnon, whose literary brilliance, inter-textual depth and profundity of thought were legendary, had a long history of conflicted, acerbic relations with the members of the faculty of the Hebrew University. On the day after the prize award was announced, Safrai met Agnon on the street and congratulated him on this signal, international honor. Agnon, with his renowned sense of sarcastic irony, replied: ‘Perhaps now, the Sages of Mount Scopus, will take me seriously!’ (אולי עכשיו יתחשבו בי, חכמי הר הצופים). [There is irony in the very formulation, since the Mount Scopus campus had been abandoned in 1948 and was then a small military enclave in the Jordanian-occupied Jerusalem. It would only be restored after Israel's victory in the Six Day War. a year later.]

I recall being struck by Agnon’s wry, bitter comment. Why, I asked myself, did a Nobel Laureate whose works are standard fare in every Israeli school and everywhere that modern Hebrew Literature is read and studied, care about the opinion of the Hebrew University faculty? Why did someone whose writings served as an important mediator of Jewish ideas and concepts to the broader Jewish Community, and beyond (e.g. Days of Awe); a person who was an important facilitator of the Great Jewish awakening of the 1970's and 1980's; why was such a great figure burdened by the question of his acceptance by a coterie of academics?

As the years passed, as I became acutely aware of the psycho-dynamics of Israeli academe and cultural life, I came to more clearly appreciate the source of Agnon’s angst.

Hebrew University regards itself as the only university in Israel. Historically, it fought tooth and nail to prevent the establishment of all of the other institutions of Higher Learning in this country and, generally, has controlled the Council on Higher Education, the Israel Academy of Science, the leading Hebrew Academic Jourals and the Israel Prize. The other universities (Tel Aviv, Bar Ilan, Haifa, Ben Gurion, and the Technion) are treated with a mixture of supercilious disdain, tempered with a certain pitying noblesse oblige. Sadly, these other institutions have long bought into this position and writhed in anguish as a result of their 'inferiority complex.'

Ordinarily, I would not have devoted a posting to another seamy tale of academic intrigue, if only because the viciousness of academic politics (especially its Israeli variant) is often a tribute to its inconsequentiality. However, recently matters have branched into questions of substance that require comment. Here, moreover, I must emphasize that my reason for writing is not institutionally based (even though that consideration is not irrelevant, as will soon become apparent). Rather, I am moved to write as a result of years of meditating on the specific point at issue. But, I am getting ahead of myself.

Ever since it was released, Joseph Cedar’s Oscar nominated film ‘Footnote’ (הערת שוליים) has had Israeli academe (and its Jewish Studies elements, in particular) in a tizzy. Its painfully accurate evocation of the darker side of Israeli academic life is obviously based upon composites of real figures and events. (Discussions of these are found here, here, here and especially here). One of the central themes of the film is the methodological battle between a father and son, Professors Eliezer and Uriel Shkolnick, both of whom are members of the Hebrew University Talmud Department. Shkolnick père is a classic Talmudic philologist who has devoted his life to the painstaking reconstruction of an alternate version of the Jerusalem Talmud. Shkolnick fils, on the other hand, harnesses a broad gamut of academic disciplines to understand and interpret the religious and cultural world of the Sages. The father has nothing but contempt for the broader, ostensibly more interesting, inter-disciplinary and interpretive method that his son has adopted.

Last week’s Makor Rishon had an article about the film in which a prominent member of the Hebrew University Talmud Department was interviewed. He acknowledged, and made a cogent case for, the almost exclusive focus that his department has upon Talmudic philology, viz. the careful correlation of manuscripts and testimonia, with the goal of recreating the most exact version possible of the classics of rabbinic literature, before attempting substantive textual interpretation. The speaker admitted that this focus is not very popular, or interesting. As he put it, 'Our goal is to interpret Talmudic texts in a literal manner (פשטנית).‘ We strive for truth and not necessarily for an innovative reading (חידוש).'

At this juncture, the interviewee launched a blisteringly vicious attack on Bar Ilan University's Talmud Department, and its One Year MA program. His intemperate remarks, as the official university response noted, are full of inexactitudes and distortions. His vicious comments constitute a specious and intemperate assault on the academic and intellectual integrity of another institution.

I know this to be true, because I teach in that program, as do the very best members of my department (most of whom were either trained in Hebrew University's Talmud Department, or have very close ties thereto). In fact, in this regard, I am the exception. (Harvard, apparently, is not very highly regarded in the low oxygen atmosphere of certain portions of Mount Scopus). In any event, having taught at Yale, New York University and Yeshiva University; lectured at universities throughout the United States and Europe, I can assert that the level of instruction is as high as that of any other department (including that which the interviewee represents).

Let us, however, ignore the ad institutionem aspect of these scurrilous remarks. The speaker is, likely, terrified (as were Virginians in the Age of Jackson and the Israeli WASPs, after the rise of Likud) by the potential loss of its hegemony. After all, Bar Ilan's MA attracted over 45 students this year from all over Israel, and its prospects look even better for next year. The supercilious dismissal of the program, thus, is a typical expression of Hebrew University exclusivism (of the type that worked so effectively for R. Elazar b. Arakh or the Babylonian Ga'onim after the death of Rav Hai Gaon in 1038).

There is, however, a deeper issue at stake here.

I refer to the question of a university's educational mandate, in general, and that of Israeli universities, in particular. It is this issue that lies at the core of this Hebrew University professor's attack (for academic researchers do not dispute the importance of philology for scholarship).

Bar Ilan's One Year MA program is a non-research degree. Its stated goal is to provide qualified students with a high level of literacy in the full panoply of rabbinic literature and its history. The program includes everything from the philology and taxonomy of classic Rabbinic texts, to my course on the interaction between Halakhah, Kabbalah and Philosophy. Its point is to create educated men and women, and to deepen their knowledge with a sophisticated appreciation of the main stream of Jewish Life and Creativity, viz. the Talmud and Jewish Law. It achieves that goal incomparably well, as borne out by the high enrollment and the enthusiastic responses on the students.

This MA program, so derisively dismissed by this interviewee, is an expression of the deep and abiding sense of obligation on Bar Ilan's part, to responsibly share the treasures uncovered by Jewish Studies, with the world outside of the Ivory Tower (cf. Guide for the Perplexed II, 37). Fulfilling that obligation has absolutely nothing to do with the formal research undertaken by its faculty, or with the high quality of work demanded of its research-track graduate students. Again, it betokens the deep and abiding commitment of the institution and its faculty to its role as a Jewish institution, in a Jewish State that is, at present, experiencing a thorough-going Jewish Renaissance.

Jewish Studies belong to the entire Jewish People, and fill an essential role in its ongoing development and survival in its ancestral homeland.They must be (and can be) made available to all, in an accessible idiom, without sacrificing one whit of their intellectual integrity. This was a central lesson that was imparted to me by my own teacher, Professor Isadore Twersky זצ"ל, at Harvard (who, ironically, Hebrew University claims as one of its own). (Indeed, he believed that these were, with some prominent exceptions, part of what one might term 'Torah in the wider sense.') I have absolutely no doubt that he was right, and it is that conviction that vivifies me professionally.

So, the most appropriate response to Agnon's question to Safrai, as to this more recent assault on Bar Ilan, should be: 'Who cares?' The approval or disapproval of arbiters of Truth and Integrity are only of interest if one accepts their over-weening status. Otherwise, they are mere mortals whose opinions should be evaluated, respectfully, and then either accepted or rejected on their merits (and not based upon their authors. cf. R. Avraham Maimuni's מאמר על דרשות חז"ל). Sub specie aeternitatis, in the eyes of the only real Arbiter of Truth, there is no doubt as to whose contribution was of greater worth.