Monday, June 18, 2012

American Olim in Israel: The Challenge (Part I)

[This week, I had the privilege of chairing the Orthodox Forum in Israel, sponsored by Yeshiva University and its Center for the Jewish Future. As you can see from the list of attendees, the two days of deliberations attracted a wonderful, representative group from across the spectrum of the Religious Zionist (and, potentially, Modern Orthodox) community. The Forum ended with a reception in honor of Rabbi Dr. Norman Lamm, who created the original forum in New York, and who was instrumental in its re-establishment in Israel. As he noted to me, last week: 'It doesn't matter what happens in New York or London. The future will be decided here in Israel.'
     This last session was dedicated to the question of the impact of American Orthodox Olim, especially YU graduates, in Israel. Rabbi Ari Berman spoke about different aspects of the tensions that underlie American Orthodox relationships with Israel. My response was as follows.]


          A fabled French adage states that 'Plus ca change, plus ca reste le meme chose.' The more things change, the more they stay the same. The best indication as to the type of abiding contribution that American Modern Orthodoxy can make to Israeli religious life, generally, can be found in the story of another Oleh, who lived over two millennia ago. His name was Hillel, and he made Aliyah from Babylonia.


        The Talmud (Pesahim 66a) recounts:
         Our Rabbis taught: This halakhah (whether the Paschal Sacrifice may be offered on    Shabbat) was forgotten by the Bene Bathyra. On one occasion the fourteenth [of Nisan] fell on the Sabbath, [and] they forgot and ...did not know whether the Passover overrides the
Sabbath or not. Said they, ‘Is there any man who knows whether the Passover overrides the Sabbath or not?’ They were told, ‘There is a certain man who has come up from Babylonia, Hillel the Babylonian by name, who served the two greatest men of the time, and he knows whether the Passover overrides the Sabbath or not. 
        They summoned him [and] said to him, ‘Do you know whether the Passover overrides the Sabbath or not?’ ‘Have we then [only] one Passover during the year which overrides the Sabbath?’ replied he to them, ‘Surely we have many more than two hundred Passovers during the year which override the Sabbath! Said they to him, ‘How do you know it?’ He answered them, ‘In its appointed time’ is stated in connection with the Passover, and ‘In its appointed time’ is stated in connection with the Tamid; just as ‘Its appointed time’ which is said in connection with the Tamid overrides the Sabbath, so ‘Its appointed time’ which is said in
connection with the Passover overrides the Sabbath. Moreover, it follows a minori, if the tamid, [the omission of] which is not punished by kareth, overrides the Sabbath, then the Passover,[neglect of] which is punished by kareth, is it not logical that it overrides the Sabbath! 
       They immediately set him at their head and appointed him Nasi [Patriarch] over them....


        The Tosefta (Pesahim 4:13-14; cf. Yerushalmi, Pes. 6:1, 33a ) adds a crucial detail. The elders, it states, did not accept Hillel's logical and interpretive arguments. It was only when he declared that he had it on the authority of his teachers that the Paschal Sacrifice over rides Shabbat, that the community both accepted his opinion and appointed him as Nasi.
        The story, in both versions, is striking. How was it that no one knew what to do when Erev Pesach fell on Shabbat? After all, while relatively rare, such a circumstance is not all that unusual. In addition, the circumstances that led to Hillel's appointment as Nasi are a bit baffling. He was presented as someone who had studied under 'the two greatest men of the time,' Shemaiah and Abtalion. It was, therefore, assumed that he knew 'whether the Passover overrides the Sabbath or not.' Yet, Hillel didn't say one way or another. Instead, he reasoned the point out using hermeneutical rules (מידות שהתורה נדרשת בהן). According to the Bavli, that was enough to get him appointed Nasi. According to the Tosefta, though, he needed to provethat he had really received traditions from Shemaiah and Avtalion. Only then was he acceptable. Either way, though, he (and, perhaps, his audience) needed to be bowled over by his interpretive virtuosity, his creative Talmudic analysis, in order to fill the role of Nasi. Apparently, then, there was a clear tension between what the people expected of him, and what he gave them: Authoritative, unilateral Psak based on tradition vs. independent analysis of the sugya.
         Not everyone, moreover, was happy with Hillel's resort to Lomdus. The Tosefta recounts that the Bene Bathyra rejected his various arguments and only accepted that based on authority. In the modern era, two very different thinkers agreed. One was Professor Yitzhak Baer and the other was R. David ha-Kohen, better known as the Nazir.These two contemporaries, who lived very different lives in Jerusalem, both thought that Hillel had dramatically altered Judaism. They both argued that Halakhah should be intuitive and based upon authority. They objected to the introduction of reason and logical argument and interpretation into the process of פסק הלכה. They thought it sullied the Torah. [Baer set forth his ideas in the Introduction to A History of the Jews in Christian Spain. The Nazir laid out his opinions in קול הנבואה.]
        Over time, the use of analysis and creative interpretation became more typical, first of Babylonia and then of the Diaspora. Certainly, a comparison of the Bavli and the Yerushalmi leaves you with that impression. Yet, even if that conclusion is not totally accurate, it is true that contemporary halakhic discourse in Eretz Yisrael tends to be more authoritarian and less creative than in the Diaspora. There is a distinctive lack of engagement with the complexities of life, or with the full spectrum of ideas and opinions that normative, Shulhan Arukh Judaism offers its devotees. 
         It seems to me, that it is this type of responsible, creative approach to Torah learning and Halakha; an approach which is especially cultivated among those raised in the tradition of the Rav זצ"ל, that American Olim can bring to Israeli Judaism. We were raised and trained to understand and appreciate the complexities of life. We were imbued with the conviction that the Torah can deal with every challenge and that an heroic encounter between reality and the Massorah of the Oral Law will resolve almost any challenge and draw more and more people to Torah, instead of alienating them.
       The Bene Bathyra, who came from the border country between Babylonia and Eretz Yisrael (Nisibis, to be exact) knew that this was precisely what Judaism required at the end of the first century CE. That's why they sponsored Hillel (or accepted him). That's what Eretz Yisrael Judaism requires today. And it is that sophistication and creativity that American Olim can, and must provide. 

Friday, May 25, 2012

Rav Soloveitchik on Matan Torah


In anticipation of Shavuot, I gave a shiur at my favorite women's one year program, Midreshet Zviya for the Arts. The shiur focused on the Rav זצ"ל's interpretation of key verses at the beginning of פרשת מתן תורה.
The entire talk is available here
חג מתן תורה שמח ושבת שלום!!!

Monday, April 30, 2012

לכבוד הרב חיים דרוקמן, חתן פרס ישראל: תרומת אורחת



בס"ד
30.4.12
היה מאוד מרגש לראות את הרב חיים (חיימקה) דרוקמן מקבל פרס ישראל על מפעל חייו. כעולה מארה"ב, אני יכולה להעיד על תרומתו לנוער בני עקיבא ששהו בגיל 16 לחודש שנקרא "סמינר" בביצ'לייק, פנסילבניה. הרב חיימקה היה אז עם שיער כהה וזקן אדום. הוא השאיר אישה ומשפחה בארץ לבוא ללמד לנו תורה, בעיקר תורת הרב קוק. השיעור התקיים אחרי תפילת שחרית. הרב דרוקמן עמד לפנינו עטוף טלית ותפילין והסביר לנו, לקהל מעורב של בנים ובנות, איך תגיע הגאולה. הגאולה תבוא "קמעה, קמעה" ותמיד החשכה הכי חזקה לפני הזריחה. כך הסביר לנו בפשטות את דברי הרב קוק העמוקים שככה זה היסטוריה של עם ישראל; אמונה בחשכת לילה, שעם כל הצרות של עם ישראל הגאולה קרבה  לבוא.

בנוסף לשיעור בו היו כמה כוכבים שמהם נהיו רבנים בעצמם, הרב היה פשוט פנוי לנו. לא זכור לי אפילו מה שאלנו אותו אבל הדלת לדירה שלו הייתה פתוחה עד שעות מאוחרות בלילה. בקיץ זה למדתי על אהבת ישראל ואהבת תלמוד תורה לשמה. עד אז, תורה הייתה מקצוע כמו כל המקצועות שלומדים אותו, כמובן, לציון.

----טובי ברגשטיין וולף

Sunday, April 29, 2012

Shiur For Yom ha-Zikkaron: In Memory of Sgt. Shuki Hefetz ז"ל



This past Wednesday, during the transition between יום הזיכרון and יום העצמאות, I delivered a half hour shiur on the topic: על קדושת השם, העם והארץ. The point of departure is the, prima facie, jarring equation of the sanctity of God, on the one hand, and that of the Jewish People and the Land of Israel, on the other. The point was to show that the latter two derive from the former. The basic points were based upon insights that I heard from Rav Soloveitchik זצ"ל. 


The שיעור was dedicated, in particular, to the memory of Sgt. Shuki Hefetz זצ"ל, who died in the line of duty, on 27 Nissan 5772, the last soldier to fall before Israel's 64th Independence Day.


The שיעור (and the sources) are available at YUTorah, here.

Thursday, April 19, 2012

Yom HaShoah 5772 (Guest Post by Chana Woolf)


היום כשניסיתי להתעמק בסוגיית תכליתו של יום השואה עבורנו, בני הדור השני/שלישי/רביעי, מצאתי את עצמי משוטטת לשני כיווני מחשבה שונים ואף הפוכים: כיוון אינטלקטואלי-חילוני מזה וכיוון רוחני-יהודי מזה. (איני אומרת "דתי" כי לעניות דעתי אין הבדל אצלנו בין לאומיות, דת ולשון. הכול משתלב יחד, גם אם זה "בקטנה").
האינטלקטואל-החילוני שבי התעקש כי השואה אינה יכולה להוות חלק נכבד מהזהות הישראלית-יהודית שלנו, מה גם שאסור שהיא תהפוך לנו לזכות היחידה לקיומנו. אנו חייבים לבנות זהות שבה השואה מהווה רק חלק מן ההיסטוריה ולא הבסיס הבלעדי לאישיותנו כאן בארץ. נכון שהיא הייתה זוועה גדולה, יותר מכל זוועה בתולדותינו; הזוועה הגדולה ביותר שכוונה נגד גזע אחד ספציפי בתולדות ההיסטוריה. עלינו לזכור אותה, אך אל לנו לבסס את זכות קיומינו עליה. אנחנו חזקים, עצמאיים ולעולם לא נחזור למצב הזה. (לפחות נילחם נגד כל ניסיון דומה).  
הפן הרוחני-יהודי מתחיל מנקודת מבט יותר רחבה. רגילים אצלנו לומר כי "הכל בידי שמיים". מכאן יתחילו רבים לפקפק באמונתם ויגידו "אם הכול בידי שמיים, אז איך נתן אלוקים לזוועות השואה לקרות? איך ייתכן שהוא נתן לעוינים לנו להשמיד אותנו (כמעט) עד כדי כליה מוחלטת? אם אנחנו באמת העם הנבחר, אז למה רצה שנאבד?" 

ובכן, ברור שאין לי תשובה, שהרי אינני רואת החשבון של האלוקים. אבל בכל זאת עלו לי כמה רעיונות:
בפסח האחרון שהסתיים לפני פחות משבוע, הצעתי דבר תורה בליל סדר; שילוב של נקודת מבט קבלית ושל הנצי"ב מוואלאז'ין. הנקודה העיקרית הייתה, שעל מנת לקבל תפקיד הולם וראוי, על האדם לעבוד על תכונות מסוימות באישיותו לפני שיוכל להתיימר למלא את התפקיד המבוקש. כך לגבי עם ישראל. הם הפכו לעבדים עוד לפני שנולדו. בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם (אז אברם): "... ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה." אנו יודעים לאחר מעשה שבפועל היו אבותינו עבדים רק 210 שנים, אך המסקנה היא זהה- ה' תכנן גם את העבדות וגם את הישועה. אז למה שיעשה דבר כזה? הנצי"ב אומר שספר שמות הוא בסך הכול המשך של סיפור הבריאה. את העולם הזה הוא ברא עבור התורה ואנחנו נבראנו על מנת לקבל את התורה. אילו לא היינו מקבלים אותה, אזי הבריאה כשלה והבורא יחזור לתוהו ולבוהו ויתחיל מאפס.
אבל למה עבדות? דומני, כי על מנת להבין את המשמעות של להיות עבד בקונטקסט של העת העתיקה צריך ללמוד מה היה עבד, איך חי ועם אלו קווי מחשבה. עבד רואה אך ורק את מה שיש מולו. לעבדים אין זכויות ואין רכוש. פרנסתו ומזונותיו מגיעות מן האדון - אם מגיע. כאשר שוחררנו היינו חייבים להרחיב את צורת המחשבה שלנו על מנת להיות בני חורין. הוא היה צריך להכין את עם ישראל למשהו הרבה יותר גדול: התגלותו של הא-ל לעיני עם שלם. עם שלם שעבר תלאות כה רבות, היה עד לניסים גדולים ועצומים והוכן לבסוף לקבל את התורה שלשמה נבראו.

איך זה קשור ליום השואה? עבדות של 210 שנים אומנם לא מקבילה לרציחתם של מיליונים בתקופה קצרה. אולם אנו רואים בשעבוד וגאולה דאז את התכנית הגדולה יותר של ריבונו של עולם. אני בטוחה בלי שום צל של ספק שישראל כל עוד היו עבדים לא חשבו ולו פעם אחת על התמונה הגדולה של המקום, ברוך הוא. אבל הוא ית' ידע שכך צריך להיות על מנת שיקרו דברים גדולים ונפלאים בהמשך הדרך.

שוב, אני לא מתיימרת להבין בתוכניותיו של בורא העולם ולמרות זאת אני מנסה להרחיב את מבטי. אלפיים שנה שהינו בגלות. אלפיים שנה שבהן הרגלנו את עצמינו לחיים בקרב גויי הארצות וסחבנו את עול מיסיהם, גזירותיהם נגדנו וקיבלנו את הרדיפות נגדנו בכל רחבי העולם. עברנו אינקוויזיציה, פוגרומים, גירושים וכיו"ב. חיינו כמו עבדים לאדון. מה שרצו שנעשה- עשינו או שהוכינו  או גורשנו. על כן הרבה יהודים התחילו לחשוב כמו עבדים- בראייה קצרת טווח. הם לא הבינו שמקומם לא בגלות. הם קיבלו את העבדות שלהם, מן הסתם בשל השנים הרבות ששהו שם. על מנת להזיז אותנו מן הגלות, היינו צריכים משהו שיצית את האש מתחת לאדמה עליה שכנו. על מנת להחזיר אותנו לביתנו אחרי אלפיים שנה של הסתגלות למקום לא לנו, היה צריך לקרות אסון גדול. 210 שנה של עבדות ורצח בשש שנים קצרות ונוראיות.

כשאני יוצאת אל רחובות עירי ורואה את שלטי הרחובות כתובים בעברית- אני נדהמת. כשהדרכתי בגבעת התחמושת את החיילים היהודים מכל היחידות הבנויות מעולי רוסיה, עולי אתיופיה, מרוקאים, עיראקים, פרסים והרשימה עוד ארוכה- אני מתמלאת גאווה ותהייה. איך ייתכן שקרה לנו כאן נס כה גדול?שש מיליון יהודים שעד לפני מספר דורות היו בכל קצות העולם פתאום כאילו הביאה אותם הרוח לארץ המובטחת-- נבואת ישעיה התקיימה: "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותיי מקצה הארץ."

אז מה, אם כן, השילוב של שני הפנים? השואה אינה המאורע המכריע בזהותנו. מה שקרה לאחריה- קיבוץ הגלויות, ייבוש הביצות, בניית התעשייה, צה"ל, התרבות, האחוות רעים- זה מה שמגדיר אותנו וזה לא היה קורה ללא אש גדולה וכואבת שתביא אותנו לנקודה הזאת. ומבחינה אמונית- כל מה שאנו יכולים להגיד הוא שהקב"ה מפעיל שיקולים ולא תמיד נותן רמזים למה התכוון במעשיו. מה שבטוח שאנו נוכחנו לדעת מן העבר שלכל מעשה נורא שהוא מביא עלינו יש גם תוצאה נפלאה אחריה. תורה. מדינה. עם מאוחד (פחות או יותר).  
לזכור? תמיד נזכור. אנחנו כעם נוטים לזכור הכול. אנחנו זוכרים את סיפורי חנוכה שהתחילה משנת 167 לפנה"ס. אנחנו זוכרים את הצלבנים ואת העוול שעוררו בימי הביניים. כל מעשה נבזה נגדינו אנו זוכרים. הבה גם נזכור את כל הטוב.                
   

Sunday, April 15, 2012

Professor Abraham Goldberg ז"ל


It was with great sadness that I heard today of the passing of a dear friend and wonderful human being, Prof. Avraham Goldberg ז"ל. You can read about his academic achievements here, here and here, for it is not of them that I wish to write.

I had the privilege of getting to know Professor Goldberg and his indefatigable and indescribably vivacious wife, Rivka (תיבדל לחיים טובים וארוכים) when we were their upstairs neighbors during the academic year 1983-1984 (while I was a Lady Davis Fellow at Hebrew University).

The Goldbergs quickly made us part of their extended family, helped us to learn the ropes in a crazy economy (that was the year the banks failed), shared their knowledge and stories of Yerushalayim של פעם, and generally were our surrogate grand parents.

Avraham Goldberg was a man who had his priorities straight. First, he was a real ירא שמים. He never missed minyan, and was always there early to be able to learn before davening. He and Rivka lived simply, in order to raise their four daughters. (Rivka used to say that she raised four chidren instead of one car.)

Professor Goldberg, as I said, was a real mensch. I never heard him say a bad word about anyone. He abhorred academic gossip, and preferred speaking Torah. He had a love affair with the Torah World, and spent the High Holy Days in Yeshivat Hevron (which was no small feat as he got older).
Yet even in his frummkeit, he was extremely modest. Legend has it that his father-in-law, Rev. Abramowitz was the only שוחט he trusted. When he passed away, he stopped eating meat. He never made a point of why. He just felt that was how he wanted honor his wife's father's memory. [Legends aside, the family reports that Prof. Goldberg stopped eating meat when he served as a chaplain in the United States Army during World War II.]
In general, he was extremely punctilious in מצוות בין אדם למקום and מצוות בין אדם לחברו, but never never never pushed his own stringencies on anyone else (much less try to impress with them).

He was a very caring individual, who worked hard to help students find their way in Eretz Yisrael (including finding jobs,,,,no small feat). The veritable tribe of devoted, Israeli, God- fearing descendants that he and Rivka raised (and they literally raised a lot of their grandchildren) is a testimony to their devotion to their family. As I said, his priorities were all in the right place. [He was, you might say, the polar opposite of anyone or anything in the film הערת שוליים]

Professor Goldberg was one of those special, extraordinary personalities with which the Holy City is blessed. I thank God for having had the זכות to have known him.

חבל על דאבדין ולא משתכחין. תהי נפשו צרורה בצרור החיים ותהי מנוחתו כבוד

Tuesday, April 10, 2012

י"ט שנה לפטירתו של מו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל

אין יום שעובר שאינני חושב על מו"ר האהוב, הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ואין יום שאינני מרגיש את חסרונו. אני מרגיש את חסרון השילוב הנדיר בין נאמנות בלתי מתפשרת לתורה והתמודדות ללא חת עם האתגרים הנערמים נגדה מבית ומחוץ, לבין הדגש החזק שהוא שם על יצירתיות תורנית ועצמאות המחשבה (ניגוד מובנה אותו הוא אותו הוא כינה 'קטנות מוחין' ו'גדלות מוחין') חסרה לי הגבורה שאפיינה את כל מהלך חייו. בעולם רבני המאוכלס בהרבה שועלים קטנים המחבלים את כרם ד' במיוחד בארץ ישראל, חסרה לי הרגשת האחריות כלפי הציבור הרחב והאמונה בצדקת הדרך שהיתה כולכך אופיינית לו. בעולם דתי שנציגיו משוללי יכולת לתרגם את התורה לשפה שתאפשר לכל יהודי להבין ולכבד (ואולי אף לקבל) את חוכמת התורה וצדקתה, חסרה לי יכולתו לגייס את הטוב שבתרבות המערב להעשיר את אחיזתנו בה ולהסביר לספקנים מבחוץ את יופי סודותיה ומכמניה.הדברים במיוחד נכונים כששומה על היהדות להסביר בצורה שקולה, מחושבת ולא מתלהמת שישנן נקודות בתרבות המערבית שבהן לא תיתכן הסכמה בינה לבין היהדות המסורתית (כמו הדרך הבלתי נשכחת שהוכיח הרב לקהל מלומדים נוצרי שלא יתכן דו-שיח בנושאים תיאולוגיים בין בני דתות שונות, מטרה שהשיג על יסוד הפילוסופיה ההלניסטית, הפטריסיטת, הסכולסטית והמודרנית).

אז איך מתמודדים עם החסרון, בדור שלא ידע את יוסף? לכל אחד פתרונו האישי.

א) אני ממשיך ללמוד את תורתו בכתב ובעל פה. אישית, אני מוצא יותר עניין בשיעוריו בהלכה וגמרא ובדרשותיו בנושא שילוב רוחניות והלכה מאשר מסותיו הפילוסופיות הטהורות. כל תלמיד וטעמו הוא. מצד שני, אני חושב הרבה על זה שרוב יבולו ההגותי מאז שנות ה50 היה מוקדש לטיפוח חוויתו הרוחנית של האדם. דווקא היום, אם הכמיהה ההולכת וגוברת לקב"ה בקרב בציבור הדתי והלא דתי כאחד, מצטייר הרב כמקדים את זמנו. הוא, למרבה הפלא, חשב שדבריו לא מעניינים אנשים. מה שכן, היום דבריו בנושא (שרובם טרם הועברו מהקלטות לכתובים) הם כמים מפכים במדבר הרוחני הצחיח מסביבנו. אם נשכיל לגאול ולהעביר מורשת זו, נצליח גם לתגבר את שמירת המצוות בקפדנות.

ב) רבים העידו, ואני יכול להעיד את זה בעצמי, שהרב רצה לצור בנפשנו את הנאמנות להלכה, את המיומנות ללמוד ולחדש בתורה, ואת הגבורה לפתח בעצמנו עצמאות המחשבה, בתוך המרחב שהתורה מאפשרת. עצמאות וקבלת אחריות היו מטרותיו בחינוכנו.

לכן, לא מספיק לקונן על מותו ותנות על היעדרתו. השתתקות המוח והנשמה לא היו רצויות לו בשום פנים ואופן. אלא,לי נראה שהדרך הטובה ביותר היא לאמץ את מורשתו ולהמשיך בלי פחד, הלאה.תמיד הלאה. בארץ, עמדה כזאת איננה פשוטה כל עיקר. בישיבות החידוש הוא מצרך נדיר. בציבור הרבני, יראת ההוראה משתקת את הההלכה, ממרמרת את חיי היהודים שלא לצורך ומחללת ר"ל את שם שמים ברבים. בציבור הדתי, חזונו הפתוח והביקורתי לעולם (הוא הרי היה ראשון להבין שהאדם המערבי עובד ע"ז בדמות הסגידה לעצמו) זר ליהודי הדתי למרות שהוא זקוק לו להתמודד עם העולם שפולש לד' אמותיו, בין באונס ובין ברצון. לכולם, כל דבר שאיננו מחמיר בצורה מופרזת ופתוח לעולם מתוייג (כמה זה מגוחך!) 'רפורמי.'!

המשימה חיונית וקשה. איך ממשמים אותה? נראה לי שכאן הרב בעצמו נתן לנו את הפתרון.

מוהר"ר נחום לאם, ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן ותלמיד מובהק של הרב, הביא פעם את התובנה הזאת משמו:

התורה מספרת, אחרי העימות הגורלי עם לבן (בראשית לב, ב)מ
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקים

פירש הרב זצ"ל, שיעקב 'הלך לדרכו' המיחודת שלו. מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת דרכו, הוא הלך והתקדם. הוא לא פנה ימינה והוא לא פנה שמאלה. מתוך עקביות, מסירות וגבורה הוא דבק בדרכו זו, דרך האמונה בא-ל אחד וביעוד שייעד הקב"ה למשפחתו ולצאצאיו. רק כתוצאה מעקשנותו הדתית ה זאת זכה ל'ויפגעו בו מלאכי אלקים.'

הלוואי שנזכה לכך.

תהי נפשו צרורה בצרור החיים ותהי מנוחתו כבוד, עד ביאת הגואל.




Friday, April 06, 2012

Hakarat ha-Tov and ברוך מציב גבול אלמנה

After fifteen years of discussions (not to mention a ten month construction freeze), we have בס"ד moved back into our expanded and renovated home, just in time for Pesach (though we have about two weeks more work after the חג).

This, however, is the time to publicly acknowledge the indispensable and incredibly creative and supportive role of Anat Gertner in bringing our dream to a successful fruition. She presented us with a wonderful, integrated design while pushing us to adapt it to our desires. She held our hands every inch of the way, and made it possible for us to follow her lead and make the million and one decisions that were required. She helped us choose suppliers, contractors, and carpenters. She helped us avoid mistakes, and was there whenever we needed her. We owe our beautiful חלק in Eretz Yisrael to her.

My best way to thank her is to recommend ANYONE who is thinking about home design, construction and renovations in Israel to run (not walk) to contact here at:
http://www.anatgertner.co.il/commercial-1.asp

חג כשר ושמח!

Tuesday, April 03, 2012

והיא שעמדה

I make no pretense about the fact that I derive great spiritual inspiration and sustenance from the study of Jewish History. For me, in a trope that I first heard from the late Prof. Jacob Katz ז"ל, each time I approach our people's history, I do so on two levels, simultaneously. The academic historian in me looks solely for a 'natural' chain of causality. For the classroom, for the academic journal, that is where the historian's efforts, properly, end.

At the same time, I am have been blessed to be a person of faith, who is unable to simply turn off his sense of שויתי ד' לנגדי תמיד, of consistently (if not perpetually) feeling God's Presence. The Believer transcends the limits of the academic historian when I delve into Jewish History.



Monday, March 19, 2012

Bet Hillel and the Rav זצ"ל (in Hebrew)







לאחרונה, עלתה על הפרק שאלת הזיקה בין מייסדי ארגון בית הלל ומשנתו של מו"ר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.

האמת היא שבמבט ראשון לא ברור שקיימת זיקה כזאת. אומנם, בין חברי הארגון החדש נמנים כחצי תריסר רבנים שזכו ללמוד תקופה משמעותית אצלו. עוד כמה חברים התעסקו רבות במשנתו של הגרי"ד הלוי זצ"ל ומייחסים לה תפקיד מכונן באישיותם הדתית. אולם, הרוב המוחץ של החברים גדלו כרגיל בארה"ק על משנתו ההגותית וההלכתית של הראי"ה קוק זצ"ל. אם נחשפו לתורת מרן הרב זצ"ל, היה זה בצורה נקודתית או מזדמנת ('על התשובה' או 'קול דודי דופק') ולכלל הכרה אמתית לא הגיעו. זו"ע, למרות התפוצה המבורכת של כתבי הרב בישראל (בעיקר בחסות אגודת תורת הרב) והעניין ההולך וגובר בהגותו של מרן, חסר בתודעת הציבור הלומד את כתביו ממד מרכזי: הכרת משנתו ההלכתית-הלמדנית.

תנו לי להסביר. לרב הייתה אישיות רוחנית ומחשבתית מאד מורכבת, כמתאים לאחד מענקי הרוח הגדולים ביותר שבהם התברך עם ישראל מעודו. אולם, ביסודו, הרב היה ונשאר ענק בתורה, בגמרא ובהלכה לפי מיטב מסורת בית בריסק. אין זה בכלל אומר שתחומי עניין אחרים (תורניים וכלליים כאחד) נתפסו אצלו כזניחים או שוליים בחשיבות. אין הדבר כן בכלל!! כפי שהדגישו חתניו מו"ר הרב פרופ' יצחק טברסקי, האדמו"ר מטאלנא, זצ"ל ויבלחטו"א הגר"א ליכטנשטיין שליט"א, הרב לא ראה צורך לבחור בין התחומים הללו. אולם, אילו היה נאלץ לבחור, היה בוחר בתורה במובן הצר על חשבון התורה במובן הרחב (להשתמש במינוח שלו עצמו). זו"ע, ונקודה זו נעלמת יותר מדי מעיני הלומדים את כתביו המחשבתיים וק"ו החוקרים אותם שרבים מדי מהם אינם מוצאים את ידיהם או את רגליהם בהוויות אביי ורבא, יש זיקה הדדית מתוחה ומהותית בין פועלו ההלכתי-הלמדני לבין משנתו האמונית-הפילוסופית-הרוחנית. המסקנה היא ברורה, שמי שלא למד את תורתו הלמדנית ולא התעמק בעמדותיו ההלכתיות מקבל (במקרה הטוב) תמונה חלקית ור"ל שטחית של הרב. לכן, כל מי אשר חשקה נפשו להתקרב לגדול הדור הקודם הזה, חייב לכתת רגליו לעצם כתבי עצמו (ספר אגרות הגרי"ד הלוי, חידושי הגר"מ והגרי"ד, ושיעורים לזכר אבא מארי ז"ל), לרשימות שיעוריו שיצאו במסגרת מפעל תורת הרב, ואף לרשימות שיעוריו בכתבי תלמידיו הבולטים בסדרות מסורת הרב ותורה וועב. אולי מעל הכול, הודות לפלאי הטכנולוגיה, ניתן להאזין לשיעוריו בגמרא באתרים שונים באינטרנט (במיוחד בבית מדרש מחוז ברגן ובאתר YUTORAH).

אולם, למרות כל זה, יש בתורת רבינו הרבה מאד דברים שמסוגלים לשמש מקורות להשראה, להתוויית קווי פעולה וגבולות לפעולה, לחברי ארגון בית הלל בשאיפתם להרביץ תורה, לקרב לבבות לתורה ולתעודה ומעל הכול, לקדש שם שמים בעולם. ברצוני כאן, להתחיל לדון במלאכת שרטוט זו בראשי פרקים, מתוך הסתמכות על מכלול משנתו של הרב סולובייצ'יק, כאמור לעיל.

א. ענווה וגבורה

נקודת המוצא שגישתו של הרב לשאלות העומדות על הפרק הייתה תמיד יראת כבוד וכניעה לאוטונומיה המוחלטת של ההלכה, דרכי חשיבתה וחוסר תלותה בגורמי חוץ. אומנם, הוא הודה לא פעם שאוטונומיה זו יותר נוחה במישור התיאורטי ושיש מרכיב סובייקטיבי בפסיקה מעשית. אולם, אין בזה כדי להכפיף ערכי חוץ ושיקולי חוץ על התורה. את הדברים הוא ביטא בצורה פולמוסית בנאומו המפורסם ב1975 למוסמכי ישיבת רבינו יצחק אלחנו. נכון, הדברים נאמרו בהקשר פולמוסי. אולם, הם עולים בקנה אחד עם גישתו הכללית אפילו שלא בעידנא דריתחא.

הרב הדגיש שלמרות שהאדם מעודד ליצור ולחדש בתוך עולם התורה, אין לו לשפוט את התורה. אם ישנם דברים בלתי עבירים שאינם לטעמו, אזי עליו להיכנע לרצון הבורא כפי שבא לידי ביטוי בתורה שבכתב כפי שפורשה ע"י חכמי המסורה בתורה שבעל פה, ההולכת ומתרחבת הולכת ומשתכללת מדור לדור. להוכחת הנקודה, היה רגיל לצטט את דברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ב), בהם מגדיר הרמב"ם את 'קבלת עול מלכות שמים' המתבטאת בפרשה ראשונה של קריאת שמע, לפי רבי יהושע בן קרחה (משנה, ברכות ב, ב) וז"ל: ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל הרמב"ם. הרב ראה בדברי הרמב"ם קביעה בלימוד התורה מקבל הלומד לא רק את עול המצוות אלא את התורה כמערכת סגורה ואוטונומית כחלק מכניעתו לבוראו.

הרב חיפש ומצא משמעות בכל פרט פרט, ובכל מנהג ומנהג שהתקדש בעם ישראל במהלך הדורות. כתוצאה, הוא היה מאד שמרני בתחומים הלכתיים רבים, במיוחד בכל אשר קשור לנוסח התפילה, לאמירת פיוטים, לסדרי בית הכנסת וכדו'. מי אשר ידגל בשמו לבצע שינויים בתחומים כאלה, נושא את שמו לשווא ומסמא את עיני הבריות. בכלל, חברי בית הלל נדרשים תכופות 'להתאים את התורה לחיים.' אין ספק, שיש מרחב פעולה שהתורה מאפשרת לאור תנאים משתנים. מצד שני, דברי הרב אמורים להדליק נורה אדומה בפני כניעה לדרישותיהם של גורמים (אפילו כנים, ישרים ודתיים) להפר את היושרה של ההלכה.

מצד שני, הרב היה תמיד מדגיש שמנהיגות הלכתית דורשת גבורה עילאית, למרות ההתנגדות. גבורה היא מידה שבה חייב פוסק ההלכה להיאזר, בין לקולא בין לחומרא. אני זוכר אותו אומר את הדברים כשלמדנו בבוסטון את מסכת תענית. המשנה קובעת (תענית א, ד): 'הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות.' הגמרא שואלת (תענית דף י ע"ב): 'אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו במסכת כלה.' הרב ראה בתלמיד המוזכר כאן את התלמיד חכם הלן בעומקה של הלכה בתוך בית המדרש. הוא יודע את כל התורה כולה. אם כן, במה כוחו של יחיד? יחיד, מי שראוי למנותו פרנס על הציבור, ניחן בגבורה ליישם את התורה בשטח, ואיננו ללא חת. פסיקה דורשת גבורה והחלטיות ובזה הוא נבדל מה תלמיד חכם. [ולולא דמסתפינא, הייתי אומר גם שהיחיד רגיש לצורכי עם ישראל. הרי היחיד הוא זה שכבר בי"ז במרחשוון מרגיש את הצורך לצום תענית גשמים.]

יכולתו של היחיד לפעול מבוססת על עוד שני מרכיבים.

הרב, בשיעור שטרם פורסם אבל ממנו יש הקלטה, הרב הכריז שהוא היה מוסיף עוד 'אני מאמין', מספר ארבעה עשר, לאלה שניסח הרמב"ם. ,אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה ניתן ליישם אותה בכל מקום ובכל זמן וכבל תנאי' (אני מצטט מזיכרון). לדעתי, כוונתו הייתה שאסור להסתתר ולהתבצר ולפחד מפני העולם. בגבורה צריך לצאת ולהתעמת עם המודרנה. יהיו דברים שנקבל, שנרסן ושנדחה. אולם, פחד ורתיעה אינם הולכים יחד עם תורת ד'. אמונה זו באה לידי ביטוי ביחסו של הרב לתרבות כללית, בלימוד גמרא לנשים (מהפכה שכולה רשומה על שמו), בסירובו להיכנס לדיאלוג בין-דתי, במחויבותו לשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית הכללית, בהתנגדותו להפלות, בסלידתו מהפיכת מצוות ד' לפולחן ובעוד נושאים רבים.

בדומה, בתנאי שהדברים יתבססו על שיקולים תורניים אוטנטיים ומוצקים, הרב ביקש לגדל תלמידים שחושבים בעצמם ומקבלים אחריות על מעשיהם. הוא לימד שחייב אדם לפלס דרך בעבודת ד' שהיא שלו. אם הדברים מבוססים תורנית, אזי אין לו לעשות שקר בעצמו ע"י כניעה לדרישותיהם של מבקרים מאיזה צד שיקבל את תכתיביהם. הרעיון בא לידי ביטוי בווארט שמובא בשמו ע"י ראש ישיבת ישיבת רי"א, הרב פרופ' נחום לאם. לפי הרב לאם, הרב ציטט את הפסוק בסוף פרשת ויצא (בראשית לב, ב): 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-לקים.' יעקב אבינו, אמר הרב, הלך לדרכו. הוא לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. ורק אז, 'ויפגעו בו מלאכי א-לקים. ' ההשלכות לארגון בית הלל, לדעתי, ברורות.

ב. קולא וחומרא

כפי שמשתמע מכל האמור, העקביות והיושרה הן התכונות שהמתעסק בתורה חייב להתהדר בהן. בניסיוני האישי, ראיתי את מרן פוסק לפעמים לקולא ולפעמים לחומרא כיאה לאיש ההלכה (ואת חומרותיו האישיות הוא סירב בכל תוקף לגלות, כמסורת ליטא האמתית). הוא לא אהב אנשים שהערימו חומרות על אחרים, ודבק ברבים בעיקרון שכל אחד חייב להיצמד למנהג אבותיו. מצד שני, הוא גינה בכל תוקף את אלה שחיפשו הדרך הקלה, ונברו בשלחן ערוך כדי למצוא קולות. את אלה הוא כינה 'מתנבאים בשם השם לעבוד עבודה זרה' (הלכות עבודה זרה פ"א ה"ב; הדברים נמצאים בשיעור כאן). [א"כ, אוסיף שלאור מגמת ההחמרה הקיצונית בציבור פסיקה הלכתית רגילה תיראה כהקלה. נ"ל, שלא לזה התכוון הרב.]

ג. תרבות כללית

מאז פטירתו לפני כ-18 שנים, ועוד לפני כן, התחילו פולמוסים סביב עמדתו 'האמתית' של הרב כלפי 'לימודי חול' ו'תרבות כללית.' היו כאלה, אפילו בני משפחה ותלמידים בכירים, שמיעטו בערכם של אלה וייחסו את עניינו של הרב לרצון למשוך את לבם של אנשים לא דתיים ליהדות. יהיו מניעי האנשים המכובדים האלה אשר יהיו, הסיכום הכי מדויק והכי קולע בנושא נמצא בדברי הספד והערכה שכתב חתנו, מו"ר הרב פרופ' טברסקי זצ"ל (קישור לעיל). הוא מעיר שהרב מעולם לא ראה צורך להצדיק את מעורבותו העמוקה והמתמשכת חוכמות העולם. הוא היה משוכנע שזה לגיטימי ופעל בהתאם. רצונו היה לגייס את שלל המקצועות (פילוסופיה, ספרות יפה, מדעים וכו') כדי להעשיר את הבנת התורה ולהראות את יופייה לכל, יהודים ולא יהודים. הוא עודד את תלמידיו (כולל הכותב) ללמוד לתארים אקדמיים מתקדמים לא כדי להתפרנס בלבד, אלא בגלל שראה בלימודים אלה ערך כשלעצמו. כפי שמוכח מהמכתבים שפורסמו בספר 'איש על העדה,' היה זה הרב שדרש שכל מוסמך מטעם ישיבת רבנו יצחק אלחנן, יצויד בחינוך תורני מתקדם ועמוק, ובתואר אקדמי במדעי הרוח או החברה. שני היבטים היו לדרישה זו. מצד אחד, מי שחסר כלים אלה לא יוכל בעצמו להתמודד עם עולם החוץ שבתוכו הוא חי ופועל. מצד שני, בלי השכלה כללית ייבצר מהתלמיד חכם הצעיר להסביר את התורה במונחים שיזכו לכבוד והערצה מצד בעלי תרבות המערב שרחוקים (או עוינים) את היהדות.

גם כאן, נלע"ד, ההשלכות הבונות לארגון בית הלל ברורות ומאתגרות (וראויים בעתיד לליבון יותר ממצה, כמו שיטתו הציונית ששונה מהותית מזו של הראי"ה והצבי"ה זצ"ל).

ד. סיכום

לסיכום, משנתו המגובשת והשלמה של מרן הרב סולובייצ'יק זצ"ל מסוגלת לשמש בסיס לפעולה ולתוצאות מבורכות לחברי ארגון בית הלל. לימודית ותרבותית, דתית והלכתית, היא מהווה חומרא ולא קולא מכמה בחינות. השאר פירושא, זיל גמור.