For Those of You Who Don't Read Italian...

...here is a review by Roni Weinstein, a member of the History Department at the University of Pisa (Italy). He is the author of a pathbreaking study entitled: Marriage Rituals Italian Style A Historical Anthropological Perspective on Early Modern Italian Jews . (English version is here.)

היסטוריה מוכתמת בדם

רגע לפני שהמהדורה הראשונה שלו אזלה מהחנויות ולפני שמחברו, ההיסטוריון הישראלי אריאל טואף, החליט לגנוז אותו, השיג רוני ויינשטיין עותק של החיבור ההיסטורי שמסעיר את אירופה. כיצד הגיע טואף למסקנה שיהודים בימי הביניים אכן עשו שימוש טקסי בדם נוצרי? ומה באירופה של ימינו איפשר לו להעלות את הטענה הזאת? קריאה ראשונה בספר "פסח של דם"

מאת רוני ויינשטיין

איור השער של "פסח של דם", מאת אריאל טואף, מציג דמות רבנית מבוגרת ומזוקנת המחזיקה בידה מאכלת, רגע לפני

שחיטה של ילד קטן. לצדה ניצב עמוד אש ומעליה דמות מלאך, המביט בדאגה על המתרחש על פני האדמה. על הכריכה אין הפניה למקור האיור או הסבר באשר למה שמתואר בו, ולכן קורא שאינו מצוי באמנות ימי-הביניים עשוי לטעות ולראות בו תיאור חזותי של רצח ילד נוצרי בידי רב יהודי. רק עיון ארוך בספר עצמו מלמד כי מדובר באיור שמקורו בספר "יהודי" של שאלות ותשובות (שו"ת), וכי האיור מתאר בעצם את עקידת יצחק...

האיור המקורי, שנכלל בספר, כולל גם את הכבש שאמור לשמש תחליף ליצחק העקוד, והופך אותו לסצינה תנ"כית מוכרת; אלא שמשער הספר הוא נמחק. זה אולי פרט שולי, אבל הכריכה היא בכל זאת המגע הראשון עם הספר ואמורה למסור את רוח דבריו. וזו אכן רוח הדברים בספרו החדש של טואף, שכבר עורר סערה ונגנז על ידי מחברו: רמיזות, חצאי אמיתות, שימוש לא אמין במקורות מרתקים ובעדויות חשובות ביותר.

*

פרק הפתיחה כולל את ההצהרות והכוונות המחקריות העיקריות של הספר; טואף טוען כי עד עתה נמנעו כל ההיסטוריונים משימוש כן ועמוק במקורות האינקוויזיטוריים והמשפטיים במקרים שבהם הואשמו יהודים ברצח ריטואלי של ילדים או נערים נוצרים. הרציחות נעשו לכאורה מתוך רצון לבזות את הדת הנוצרית, ובשלב מאוחר יותר נטען כי יהודים השתמשו בדם לצורכי חג הפסח ולצרכים רפואיים-מאגיים במהלך ריפוי דימומים בכלל, ודימומים של תינוקות לאחר ברית-מילה בפרט. לטענת טואף לא מדובר בהתעלמות אלא בעיוורון מכוון, שמקורו במניעים אפולוגטיים וברפיסות אינטלקטואלית לנוכח אמת קשה. גם בעדויות של יהודים מומרים מוצא טואף אישוש מפורט ואמין לטענה זו.

טואף ער לכך שבשני המקרים מדובר בעדויות מוטות: בעיקר העדויות המשפטיות שנכתבו לאחר עינויים קשים של הנחקרים, עד שאלה התוודו ומסרו את "האמת" הנוחה לאינקוויזיטורים. כדי לעקוף את הקושי הזה מציע טואף פתרון מתודולוגי כפול. הראשון נוגע לצד הנוצרי: בעקבות ההיסטוריון קרלו גינצבורג, שאותו הוא מצטט בקצרה (עמ' 14), קובע טואף כי בכל מקרה משפטי שבו העדויות לא שייכות לעולמו התרבותי של החוקר, ובוודאי כשהן זרות ומשונות בעיניו, ניתן לראות בהן עדויות אמינות על עמדותיו ותפיסותיו הדתיות והתרבותיות של הנחקר. הפתרון השני והמשלים הוא לנסות לראות אילו יסודות שמקורם במעגל הנחקרים, כלומר היהודים, הופכים האשמות מעין אלה לאמינות או לראויות לחקירה רצינית בידי אינקוויזיטורים. וכך עומדים החוקר והנחקר באותו מישור, והמענה והמעונה מספקים להיסטוריון עדויות שאמינותן זהה.

בקביעה שדווקא המעגל היהודי הוא שעודד את הופעתן של האשמות ברצח ריטואלי של ילדים נוצריים, נסמך טואף על מחקריו של ישראל יובל, "אשר הולך בעקבות מחקר מעורר-מחשבה וחלוצי של ססיל רות, ומדגיש את הקשר בין ההאשמה בשימוש בדם ותופעת ההתאבדות ורציחת הילדים בקהילות היהודיות בגרמניה במהלך מסע הצלב הראשון" (עמ' 12). כלומר, לפי תפיסה זו, מקורן של עלילות הדם בהתנהגות חריגה של יהודים ובפרשנות מוטעית של נוצרים למעשים אלה: תושבי ערים גרמניות שבהן אירעו מעשי טבח ביהודים, ובעקבותיהם מעשי התאבדות קולקטיביים של יהודים והרג ילדים בידי הוריהם, הסיקו שאם היהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלה לצאצאיהם, בוודאי יוכלו לרצוח גם ילדים נוצרים חפים מפשע (זוהי קביעה נסיבתית שאינה מתועדת במפורש במקורות הכתובים מהתקופה).

אבל חשוב להדגיש את ההבדל: יובל לא טען מעולם כי יהודים אכן השתתפו ברצח ריטואלי של ילדים נוצרים, כפי שטוען טואף, אלא כי הרקע להאשמות בעולם הגרמני, וכי עקב מגעיו עם העולם הקתולי, מתפשטים גם בו הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים.

*

מהן העדויות הקונקרטיות שעליהן מתבסס טואף? בספר לא מוצגות תעודות חדשות או חומר ארכיוני שלא היה מוכר לחוקרים

עד כה; מדובר בחומר ידוע ש"זוכה" לפירוש חדש. במרכז הדיון של טואף, הן מבחינת הטיעון והן מבחינת מספר העמודים, נמצא משפטן של המשפחות היהודיות שחיו בצפון-איטליה בעיר טרנט (Trento), והואשמו בשנת 1475 ברצח הנער הצעיר סימונינו, שנהפך במהרה לקדוש מקומי ובהמשך לקדוש כלל-איטלקי.

החומר המשפטי העשיר של חקירתן ומשפטן של המשפחות היהודיות נשמר ואף הוצא לאור בגרסה מדעית, ובליווי מבוא ארוך וחשוב בידי שני היסטוריונים איטלקים, דייגו קוואליוני ואנה אספוסיטו. תעודות אלה שימשו מקור לכמה מחקרים מרתקים על הדיאלקטים האיטלקיים והיהודיים-איטלקיים של אותה תקופה, על פולקלור ומנהגי יומיום, על האיורים החזותיים העשירים המלווים את הפרשה ועל תהליך היווצרותו של קדוש עממי. אלא שבעיני טואף העדויות במשפט, גם אם הושגו בעינויים

ובאלימות, מספקים עדות אותנטית על חיי היהודים. בשום מקום בספר הוא אינו מעמיד את הקביעה הזאת למבחן היסטורי.

כתוצאה מכך, הפרקים הראשונים בספר מלאים בקביעות חד-משמעיות על השתתפות יהודים בחטיפת נערים, בכליאתם,

בהעברתם למקומות מסתור ולבסוף ברציחתם לשם איסוף דמם. עיון בהערות השוליים מראה כי טואף נסמך באופן עקבי על תרגום מילולי, מלטינית לאיטלקית, של טענות הנחקרים, כאילו התיעוד המשפטי משקף במישרין את התנהגות הנאשמים. ההיסטוריון מנוע לפי דרך עבודה זו מלהוסיף את פרשנותו או את היסוסיו לגבי העדויות. קוואליוני ואספוסיטו כבר כתבו בעיתונות האיטלקית כי הם קוראים "בפליאה ובתדהמה" את הפרשנות של טואף למשפט טרנט, והדגישו למשל את העובדה - שטואף אינו מתייחס אליה ברצינות - כי האפיפיור סיסטוס ה-4 שלח נציג (ליגאט) מיוחד כדי לגעור בבישוף העיר על השימוש המופרז באלימות נגד הנחקרים ועל סטיות קשות מהליכים משפטיים סדירים.

האם היו השופטים במשפט טרנט חפים מדעות קדומות? אפשר לבחון את השאלה, בראש ובראשונה, בנוגע ליוזם המשפט, הבישוף והנסיך העירוני הינדרבאך. את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים נשא עמו הינדרבאך מאזורים דוברי-גרמנית, שמהם הגיע לטרנט, ובכללם כאלה העוסקים ברצח נוצרים ובשימוש בדמם. הינדרבאך מתאר כיצד במהלך מלחמה בווינה נאלצו חיילים גרמנים לאכול בעלי-חיים כמו כלבים ועכברושים, ומציין בחיוב כי הם לא נמנעו גם מאכילת בשר יהודים בסיטואציה זו. כלומר, כבר לפני משפט טרנט היה הקשר בין אלימות, קנאות דתית וקניבליזם קיים בתודעתם של תושבי צפון-אירופה, ובוודאי בתודעת השופטים והחוקרים במשפט טרנט.

אבל לא רק תפיסת עולמו האישית של הינדרבאך משמעותית כאן, אלא העובדה שהמיתוס האנטי-יהודי כבר היה מבוסס ברגע ההיסטורי הזה: שורת מקרים ארוכה, שראשיתה בפרשת ויליאם מנוריץ' (1144) ובפרסום החיבור ההגיוגרפי הראשון העוסק בתינוק נוצרי שנהפך לקדוש ורציחתו מיוחסת ליהודים, והמשכה בשורת מקרים נוספים באנגליה, בצרפת ובגרמניה, מלמדת כי במחצית השנייה של המאה ה-15, בעת התנהלות המשפט בטרנט, המיתוס האנטי-יהודי כבר היה מבוסס היטב באירופה. השופטים, אם כך, ידעו היטב כיצד לבנות את הסיפור השלם של רצח ריטואלי ומהו תפקידם של הנאשמים בסיפור הזה.

*

תוקף נוסף לטענתו מוצא טואף בעדויות ממשפט טרנט, ומהקשרים אחרים, שמסרו יהודים מומרים. עדויות אלה צבעוניות

במיוחד ומלאות בפרטים ובהפניות לתאריכים ולדמויות מוכרות בקהילות האשכנזיות בצפון איטליה ובגרמניה.

אלא שעניין היחסים בין הקהילות היהודיות לבין מומרים לקתוליות הוא מהעדינים בתולדות ההיסטוריה היהודית בימי-הביניים ובראשית העת החדשה; לא כל המומרים שייכים לאותה קטגוריה ולא כולם פעלו מתוך שנאה ועוינות לבני דתם הקודמת. ואולם ברור כי המומרים, שעל עדותם נסמך טואף, הם מן הזן העוין ביותר. שניים מהם היו מעורבים מאוד בתעמולה אנטי-יהודית, והיו מהגורמים המובילים לשריפת התלמוד במאות ה-13 (בפרובנס) וה-16 (באיטליה). חלק אחר מעדויות המומרים בספר נסמך על מומרים שחיבוריהם ופעילותם המיסיונרית שייכים לתקופה מאוחרת מאוד ביחס למשפט טרנט.

על המגמות האנטי-יהודיות של דמויות כמו בנדטו בונלי (שספרו מתואר בפי טואף כ"מחקר מתועד שנערך מתוך רצינות מדעית"), פאולו סבסטיאנו מדיצ'י וג'וליו מורוסיני, כתבה באחרונה מארינה קפיירו מחקר מרתק, העוקב אחר לחצי ההמרה של הכנסייה במאות ה-17 וה-18 על יהודי רומא. מסע הלחצים כלל הפרדה בין בני משפחה, חטיפת נערים צעירים לשם הטבלה ולקיחת ילדים קטנים שהלכו לאיבוד ברחוב אל אגן הטבילה.

בתוך האווירה העוינת והאלימה כלפי יהודים מילאו מומרים אלה, שחלקם זכו גם להשכלה תיאולוגית קתולית, מקום מרכזי. אחרים, פחות מפורסמים, היו אחראים למסירת מידע "מבפנים" לתיאולוג הספרדי אלונסו ד'אספינה, שעשה בהם שימוש מפורט וארוך בספרו "מבצר האמונה" - ספר שתרם ליצירת במה כלל-אירופית להאשמות של יהודים ברצח ריטואלי. אי אפשר להפריז בחשיבותם של המומרים בהליך המשפטי, משום שהם אלה שסיפקו את המידע העסיסי ביותר, המפורט ביותר, ובעיקר הקונקרטי ביותר. היו אלה אנשים שחיו "בין העולמות" וניחנו ברגישות רבה למה שביקשה סביבתם החדשה לשמוע, אבל כל הבעייתיות הזאת לא עולה לדיון בספר כלל וכלל.

*

הציר השני של הספר הוא הפן הפנים-יהודי. ה"תרומה" היהודית להאשמות ברצח ריטואלי אינה נסמכת במהלך הספר על שום מקרה קונקרטי ומתועד שלא במעגלים המשפטיים החוץ-יהודיים. אלא שלטענת טואף, ההאשמה ברצח נוצרים מתאימה לתרבות של שלהי ימי-הביניים ב"מעגלים פונדמנטליסטיים של האורתודוקסיה האשכנזית" (עמ' 186).

קשה שלא לתמוה על שימוש במונחים כמו "פונדמנטליזם" או "אורתודוקסיה" בהקשר לא-מודרני. התמיהה נפתרת בקלות אם מביאים בחשבון פחדים של קוראים בני-זמננו באירופה מ"השד הדתי", ומהאיומים על אורח החיים הליברלי מצד זרמים פונדמנטליסטיים. הסבר מדעי אין כאן, ובוודאי שלא התמודדות עם התופעה הקשה והבעייתית של התאבדות קולקטיבית ורצח ילדים בקהילות הריינוס במהלך מסע הצלב הראשון (1096), או ליתר דיוק במפגש עם תנועות שביטאו מרי חברתי ודתי והפנו את האלימות שלהן נגד המיעוט היהודי. אלא שאצל טואף, ההסבר ההיסטורי מתחלף בשיפוט מוסרי של החברה האשכנזית-יהודית, שהיתה ספוגה באווירת נקם נגד הנוצרים שפגעו בה.

מחקרים קודמים כבר הראו כי בעקבות מעשי הטבח שחוו, היה אמנם בתרבות היהודית-אשכנזית בימי הביניים עיסוק טקסי רב בדם, במוות, בייסורים ובנקם, שהגיע לשיא בחג הפסח ובטקס הסדר. באירוע זה נקשר דם הברית (ברית המילה) בין ישראל לאלוהיו, דם קורבן הפסח, ודמם של מקדשי השם האשכנזים, ליחידה המבטאת עוינות כלפי העולם הסובב. חג הפסח האשכנזי היה טקס שכלל מרכיבים מרכזיים המחקים ולועגים לטקסים הנוצריים ולתיאולוגיה הנוצרית, בעיקר לצליבתו של ישו כמרכיב מרכזי בתהליך הגאולה. לכל אלה נוספו דפוסים של קללות נגד נוצרים, וטקסי-היפוך השמים ללעג ולקלס את הריטואלים הנוצריים.

אלא שלדעת טואף, כל אלה מעידים על האופי האקטיבי של העוינות במעגל היהודי-האשכנזי לסביבה הנוצרית, ומכאן נדרש רק צעד פסיכולוגי קטן כדי להבין את "ההיתכנות" של שימוש בדם נוצרי בטקסים יהודיים; היתכנות, אפשרות, סבירות, אבל איפה העובדות? ההיסטוריון מבטל כל אפשרות של דיון מקצועי ורציני אם הוא עוסק במה שהיה סביר או אפשרי שיתרחש, במקום לבחון את מה שהתרחש ממש.

על זאת יש להוסיף, כי הדם אינו משמש מרכיב רק בתרבות-הנגדית של יהודי-אשכנז, כמחאה וכמרי נגד העולם הנוצרי; הדם הוא מרכיב מרכזי בפרקטיקות מאגיות יהודיות ולא-יהודיות כאחת. העדויות מהתחום המאגי נסמכות על מקורות מסוגים שונים ומתקופות ואזורים גיאוגרפיים מגוונים מאוד. טואף אינו מבהיר כיצד משתמשים בספרי סגולות או בספרי מנהגים כמקור להכרת הריאליה המאגית; הוא מציג ומצטט מקורות אלה כמוסרי-אמיתות על פרקטיקות רווחות בקרב יהודים. אבל העניין סבוך הרבה יותר מכפי שהוא מוצג בספר.

התפיסה שלפיה דם עשוי לשמש מרכיב בתהליך הריפוי ושמירת הנעורים והוויטאליות של הגוף לא נדונה רק ברבדים "חשוכים" של החברה באיטליה או בקרב מכשפות ומרפאות עממיות. דיונים מעניינים בתחום זה ניתן למצוא גם בחיבורים של מרסיליו פיצ'ינו (1433-1499), מחשובי ההומניסטים בפירנצה, למשל בחיבורו "ספר החיים". האם נסיק מכך שההומניסטים עסקו ברצח ריטואלי, בלי שנספק תיעוד וגיבוי נוספים לטענה שכזאת?

בחלק השני של הספר מצויה התרומה האפשרית שלו: אפשרית מפני שטואף עסוק רק בקביעת האמת בעניין הרצח הריטואלי, ולא דן בתפקידיה ובחשיבותה של המאגיה בתרבות האשכנזית. הספר מביא כמה עדויות מרתקות וחשובות, שלא ניתן להתעלם מהן, בעניין ההיקסמות מכוחו של הדם (תוך הפניה מוצדקת אל הספר המטריד והמרתק של פיירו קמפורסי "תמצית החיים: סימבוליזם ומאגיה של הדם").

"ספר חסידים" למשל (שכתבו כמה מחברים מהמאות ה-11 וה-12), אחד התוצרים המרכזיים של התרבות היהודית-אשכנזית בימי הביניים, גדוש אמונות מאגיות השאובות בבירור ממערכת האמונות של התרבות הגרמאנית, שהיא בחלקה קדם-נוצרית. באופן מתמיה ביותר נמנעים חוקרי התרבות האשכנזית מלהיכנס לשדה מוקשים זה, ולהציב את המאגיה והעולם הדמוני הסבוך בתוך עולמה של יהדות אשכנז. הספר שלפנינו עושה זאת.

ומלה אחרונה על תגובתם של היסטוריונים באיטליה לספרו של טואף: כל חשובי ההיסטוריונים העוסקים במקורות אינקוויזיציה, ביהודים, בתופעת ההמרה או ביחסי יהודים ונוצרים באיטליה יצאו בביקורת חריפה ונוקבת נגד הספר. החלטת המחבר לעצור את הפצתו (אחרי שכל המהדורה הראשונה כבר נמכרה) עוררה ביקורת מסוג אחר, כך שבמקום לעסוק בטיעונים לגופם צריכים עתה היסטוריונים לדון בשאלה האם הקהילה האקדמית ערכה בטואף לינץ', או מה הם גבולות הדיון האקדמי וחירות המחקר.

ד"ר רוני ויינשטיין הוא עמית-מחקר באוניברסיטת פיזה (איטליה) וחוקר את ההיסטוריה של יהודי איטליה בראשית העת החדשה