Are There Limits to Academic Freedom?

Hence, the answer of Professor Reuven Bonfil, in today's Haaretz:

ממה חוששים שם, בבר אילן
האומנם גוזר החופש האקדמי חובה שלא להגיב על פרסומים בעייתיים
מאת ראובן בונפיל

חלפו שלושה שבועות מאז החל מחול השדים סביב ספרו השערורייתי של אריאל טואף "פסח של דם". אך המבוכה, הבלבול והחרדה שנגרמו בעטיו לא נמוגו. אדרבה, בעקבות התנהגותו ההפכפכה של המחבר והעמדה העמומה של אוניברסיטת בר אילן, ויותר מכך בעקבות התגובה של ועדת החינוך של הכנסת, שעוררה אצל רבים וטובים חשש להתערבות שלטונית בחופש המחקר במוסדות להשכלה גבוהה, מוסט עתה הדיון לכיוון עוד יותר בעייתי. ישראל היא מדינה חופשית ודמוקרטית. במדינה חופשית רשאי אדם לכתוב ולפרסם מה שלבו חפץ, ובלבד שלא יחצה את גבול הפלילים.

אשר על כן, חופש הדיבור והבעת דעות אינו כלל ממין העניין כאן. במדינה חופשית אין גם מקום להתערבות שלטונית בחופש ההוראה המחקר והפרסום במוסדות להשכלה גבוהה. שאלה אחרת לגמרי היא שאלת זכותו של אדם להשתמש בלא הגבלה באצטלה המקצועית המוענקת לו בתור חבר סגל במוסד אקדמי. אריאל טואף הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה מכובדת בישראל. מעמדו מעניק לו זכות וחובה להורות לתלמידים ולהדריך אותם במלאכת המחקר ההיסטורי, לשפוט את הישגי עמיתיו בשבתו בוועדות מקצועיות ולהכריע בגורלם האקדמי.

אם אמנם ראשי אוניברסיטת בר אילן רואים את שיטותיו המחקריות של טואף כתואמות את הסטנדרטים של המוסד ומייצגות אותם נאמנה, זכותם ואף חובתם לגבות אותו בשם החופש האקדמי, יהא המחיר אשר יהא. אם זה המצב, רשאים ראשי אוניברסיטת בר אילן גם להתעלם מחוות הדעת של המומחים שפסלו את "פסח של דם", ולבכר את דברי הסבורים שהוא ראוי להתייחסות אקדמית רצינית במסגרת מחלוקת חוקרים הראויה להתקיים, תוך התעלמות מהנזק לביטחונם של יהודים בעולם, מהאפשרות לשימוש בספר בתעמולה האנטישמית, או מהפגיעה בתהליך העדין של ההידברות עם הכנסייה הקתולית. הם גם רשאים להתעלם מתסכול של ההיסטוריונים העושים מלאכתם באמונה באוניברסיטת בר אילן. אולם אם יש ספקות בעניין זה בקרב הנהלתה, על נשיא האוניברסיטה, על הרקטור ועל דיקן הפקולטה למדעי היהדות להציג עמדה ברורה ולנקוט צעדים המתבקשים מעמדה כזו.

ממה הם חוששים? וכי ידיו של המוסד כבולות לחלוטין, גם כאשר מתברר שמי מחברי הסגל שעד אתמול היה נראה ככשיר מבחינה מקצועית ואתית אינו כזה ונוהג בצורה שאינה הולמת את מקצועו וגורם נזק גדול? האומנם גוזר החופש האקדמי חובה בלתי מוגבלת שלא להגיב ולהתייחס בשוויון נפש בפני הגילויים של שנאת ישראל שהפרסום מלבה בחוץ לארץ ואחריתם מי ישורנו? אם במקרה כזה יחליטו ראשי האוניברסיטה לשחרר את טואף מכל תפקידיו האקדמיים ויסתכנו בתביעה משפטית, היעלה על הדעת ששופטים בישראל או בכל מדינה חופשית אחרת יחייבו אותם להעניק חזקת אמינות מקצועית למי שנראה פשוט וברור שאינו ראוי לה?

כל הדיבורים על חופש הדיבור, חופש המחקר, חופש הפרסום ושכמותם אינם ממין העניין כאן כלל ועיקר. מי שמסיט את הדיון לכיוון זה גורם נזק תדמיתי נוסף למדינת ישראל, ולמערכת ההשכלה הגבוהה בה.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל, באוניברסיטה העברית