Thursday, August 20, 2009
In Defence of Boogie Yaalon
He dared to criticize the Retreat from Gaza, and call the 'Territory for Peace' mantra into question.
And he dared to call Peace Now, which works to demonize settlers and encourages the violation of Israel's sovereignty, a 'virus.' His choice of words, and venue, may be debateable. The sentiment is not. Peace Now (and the rest of Gush Shalom) is (as a wag once noted) the Palestinian Right wing.
If they worked out of Ramallah, that would be one thing. They are, however, part of that same elite to which Yaalon referred.
Now watch them confirm that position by using all of their power to destroy the only decent Chief of Staff we've had since, I don't remember when; and the most honest, decent politician in over a generation. His crime: He doesn't think like us.
Jonah Goldberg should add a chapter to his book Liberal Fascism, based solely on this case.
Friday, August 14, 2009
Plus Ca Change: Torah UMadda and Rav Melamed
One upshot of this approach is the persistent awareness that (at least in this) the French were right: 'Plus ca change, plus ca reste la meme chose' - 'The more things change, the more they stay the same.' The same issues keep arising, responded to by many of the same counter-arguments. As a result, one feels eminently grounded. On the other hand, one wonders why we can't put (at least some issues) behind us.
A case in point is the legitimacy of secular studies within the Orthodox community. The debate has been raging for over two millenia, with no end in sight. It has spawned dozens, even hundreds, of articles, monographs and books. I suspect that it will continue to rage עד ביאת הגואל.
The problem is that the debate has not really begun to commence here in Israel. A principled Modern Orthodoxy has never developed here. Religious academics and professionals buy into the argument that they a) are not fully religious b) their involvement in the outside world is a concession and not a value c) are walking embodiments of Bittul Torah. In addition, these perceptions are all too often dumbrated by religious academics (especially in the humanities and social sciences) who all too often exhibit a lack of religious sensitivity, intellectual humility and respect for the integrity of Jewish tradition. In me extreme cases, religious academics use their religious status to advance positions and ideas that even the widest interpretation of Jewish Tradition would be hard pressed to sustain. As result, the message of a principled encounter of Western Culture and Torah is lost upon the more traditionally rooted portions of the community.
On the other hand, the representatives of Torah (with some exceptins) are typically marked by rejectionism. Even, or especially, Religious Zionist rabbis don't really get it. I was 'treated' to an example last night on Reshet Bet. R. Zalman Melamed (Rosh Yeshiva of Yeshivat Bet El - not the Kabbalist school), was given a huge chunk of time to expatiate on his 'moderate' position that so long as one has nothing better to do, and the material is censored, there can be a place for extremely limited study of secular studies. It's only ex post facto, as proven by the fact that R. Melamed is proud of the fact that he doesn't even have a High School education.
So, there is a zero sum game playing itself out here. And who do you think loses?
That question will have to wait until after Shabbat.
Thursday, August 13, 2009
Tace, R. Shlomo Aviner! Amore Dei, Tace!
Indeed, aside from our common commitment to Torah and Mitzvot, I often feel we have little (if anything) in common. [And sometime I have the gnawing feeling that while we learn the same seforim, we don't really see the same words therein.]
This sense of angst is excacerbated when such rabbis hold forth in public and cause tremendous Hillul HaShem with their obiter dicta.
Today's example is provided by R. Shlomo Aviner, the Rav of Bet El 2. Apparently, he has voiced the opinion that non-Jews should be barred from service in the IDF. No, we're not discussing Russian Provo-Slav Orthodox Christians who may (or may not) have had a Jewish grandfather. we're discussing Druze soldiers, whose contribution to Israel's security (along with the Bedouin and Circassian soldiers) can never truly be repaid. His reason for doing this is the forced resignation of a senior Druze officer for misconduct. [It was a charge, by the way, of which Jews are not innocent, either.] And, upon what does he base this insight of his? He found a Rambam, that non-Jews can't be as loyal as Jews.
I don't want to start picking over the Rambam. I do know that the Druze with whom I served in the Police were more loyal, readier to die to defend this country, than the Tel Aviv draft dodgers and the members of 'Breaking the Silence.' I do know that King David had non-Jewish mercenaries in the army that rid Israel of the Phillistine threat. I do know that if anything alienates the Jews of this country from Torah (at a time that there is an upsurge ib searching for Torah and Jewish Identity), it's rabbis who either talk out of place, act out of place and who lack the ability to communicate Torah in a manner that will draw the unaffiliated closer to God and Torah, and not alienate them.
[See Rambam, הקדמה לפרק חלק בנושא הדרכים להבנת דברי חז"ל and מורה נבוכים ח"ג פ"ל .]
Alors, Rabbin Aviner, je vous en prie! Pour l'amour de Dieu, pour l'honneur de la Tora, pour l'avenir secur du peuple Israel ici en Eretz Yisrael: Si vous ne pouvez pas expliquer vos opinions dans un facon que sera intelligible a tout le monde, gardez-les a vous meme, ou a votre population local. Hazal ont nous enseigne: 'Je n'ai trouve pas un chose meilleure que la silence.'.
Wednesday, August 12, 2009
Thoughts on the JStreet Jive
It must be wonderful to have such pristine faith in the midst of the sorry tale of blood and suffering that we've undergone since the accords were signed in September 1993. It must feel wonderful to be so sure, and so secure, playing Big Brother with the lives of six million people from their perch 6,000 miles away. What a rarified existence! How I envy them the power of their convictions. How I shudder at the Jewish blood that they, obviously inadvertently, will likely spill. Then again, as the Rebbe once said, 'to chop down a forest, splinters must fly.' The ends justify the means of peace making, as long as it's someone else's forest, and you're not in the way of the splinters.
Monday, August 10, 2009
Eighty Years Since תרפט
ארז תדמור
בבוקר יום שבת, ה-24 לאוגוסט 1929, פרצו עשרות ערבים חמושים בסכינים ובגרזנים לביתו של הרוקח גרשון בן ציון בבית הדסה בחברון. העובדה שמזה שנים העניק בן ציון טיפול ותרופות חינם אין כסף למאות ערבים לא עמדה לזכותו.
בן ציון נרצח לאחר שהפורעים עקרו את עיניו ועינוהו קשות. בהמשך עינו ורצחו את בתו וקטעו את ידי אשתו שנפצעה אנושות ונפטרה בבית החולים בירושלים. באותן שעות נראו מראות דומים בכל רחבי חברון. אלפי פורעים פשטו על בתי היהודים וביצעו מסע רצח, אונס וטבח שאין שני לאכזריותו. באותו יום נטבחו בחברון 59 יהודים ושמונה נוספים מתו מפצעיהם בימים הבאים. השוטרים הבריטים חזו בנעשה באין מפריע ולא נקפו אצבע. מאות יהודי חברון, קהילה יהודית בת מאות שנים, פונו מהעיר והישוב היהודי העתיק ביותר בארץ ישראל נעקר.
בשאר רחבי הארץ נרשמו בימים הבאים מראות דומים באכזריותם, גם אם לא בהיקף הנרצחים. בירושלים נרצחו 19 יהודים ובצפת נרצחו 18. בחיפה הצליחו כוחות ההגנה לעצור את הפורעים והפרעות נסתיימו עם שבעה נרצחים. גם בתל-אביב הצליחו כוחות ההגנה לעצור את הפורעים וניסיון הטבח נסתיים בשלושה נרצחים. במוצא רצחו הפורעים את ההורים למשפחת מקלף, שתי בנות ובן. 3 מילדי משפחת מקלף ניצלו מהטבח שהובל על ידי רועה שהועסק על ידי המשפחה. אחד מהם, מרדכי, הפך לימים לרמטכ"ל השלישי של צה"ל.
כשהסתיימו פרעות תרפ"ט נמנו 113 נרצחים ו-339 פצועים. בכל רחבי הארץ נרשמו מראות דומים: גופות מרוטשות, ילדים שנשרפו חיים, תינוקות שראשיהם הוטחו בקירות, נשים שנאנסו ובטנן בותרה ומאות קטועי גפיים ופצועים שעונו. את המראות הקשים ניתן למצוא באתרי האינטרנט להנצחת הנרצחים.
אם יש אירוע היסטורי יחיד שבכוחו להפריך לחלוטין ולהאיר באור המתאים את טענות העולם הערבי והשמאל האירופי, האמריקאי והישראלי לפיהן מקור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא בכיבוש יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים הרי זהו טבח תרפ"ט. יתרה מכך, מאורעות תרפ"ט מפריכים לחלוטין גם את חסידי הנכבה והתיאוריות הפוסט-ציוניות השונות הרואים במצב הפליטים הערבים של מלחמת השחרור את המקור לסכסוך המתמשך בינינו לבין הערבים. מיותר לציין כי טענות אלו הן מגוחכות בפני עצמן ועומדות בסתירה לכללי הלוגיקה ולחוקי הזמן המקובלים. שהרי כיצד ניתן לראות בתוצאות מלחמת השחרור את הסיבות לפריצתה?
67 היהודים שעונו, נרצחו ונאנסו לפני 80 שנים בדיוק בחברון לא היו מתנחלים, תואר גנאי שהומצא על מנת להבדיל את המתיישבים ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים מהמתיישבים של ראשית המפעל הציוני. הם אפילו לא היו מתיישבים שהגיעו לארץ כחלק ממושבות הברון. היהודים שנרצחו בחברון נמנו על הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ ישראל. ישנן עדויות כי לאורך כל המאות התגוררו בעיר לפחות כעשרים משפחות יהודיות על אף המגבלות הקשות על התיישבות יהודים בעיר מצד שליטי הארץ המוסלמים. מרבית הנרצחים בחברון היו צאצאי הקהילה הספרדית שהתיישבה בעיר במאה ה-16 וצאצאי קהילת חב"ד האשכנזית שהתיישבה בחברון בראשית המאה ה-19.
על שלל הטענות ההזויות המאשימות תמיד את התנהגותם של היהודים בפרעות ובפוגרומים הניתכים על ראשם חשוב להוסיף את הטענה המקובלת כיום בחוגי האלון חילואים והאילן פפאים למיניהם לפיהן "גזל הקרקעות", "הנישול" ו"הקולוניאליזם הציוני" הם שגרמו לשנאת אוכלוסיית הילידים כלפי המהגרים היהודים.
אלא שיהודי חברון היו בדיוק ההיפך מהדימוי השקרי שצייר אלון חילו לאגרונום קלווריסקי. יהודי חברון חיו ונהגו בהתאם לחוקי ולמעמד הד'מים, בני החסות, באיסלאם. ביום שישי, יממה לפני הטבח, הגיעו כמה מאנשי ההגנה לחברון לבדוק כיצד ניתן להגן על היהודים בעיר לאור חומרת ההתרעות.
אנשי ההגנה התבקשו לעזוב על ידי ראשי קהילת חברון על מנת שלא להלהיט את הרוחות ונאמר להם כי קיבלו ערובות והבטחות לשלומם מהמוכתרים ומאנשי הדת המוסלמים. כמי שראו עצמם בני חסות האמינו פרנסי ורבני הקהילה להבטחות שקיבלו והיו בטוחים כי שגרת החיים השלווה של השנים שקדמו לטבח תמשך.
התוצאות היו הרות אסון. בכל רחבי הארץ נפגעו דווקא היהודים שראו עצמם כבני חסות ועל כן לא ראו טעם ואף חששו להחזיק בנשק או להתארגן להגנה עצמית. הקהילות שנפגעו, היהודים שנרצחו, היו הד'ימים, בני החסות, אלו שידעו ערבית ונתנו אמון בהבטחות. בפתח-תקווה שהראתה את כוחה כמה שנים לפני כן לא אירע ליהודים דבר. בתל אביב ובחיפה הדפו אנשי ההגנה את הפורעים ונרשמו הרוגים בודדים. במושבות מבודדות כגון חולדה, הר-טוב ובאר טוביה הצליחו אנשי ההגנה להדוף את המתקפות עד לפינוי מרבית המתיישבים בשלום. אלו שהיו חמושים והכירו בערך ההגנה העצמית לא נפגעו. אלו שהיו חסרי הגנה ותלויים בחסדי הבריטים נטבחו.
לפני מספר שנים התבטאה שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ואמרה כי מאורעות תרפ"ט פרצו בשל פרובוקציה שעשו פעילי בית''ר עת תקעו בשופר ברחבת הכותל בערב תשעה באב. את גלגולה המודרני של טענה זו אנו מכירים מההאשמות שהופנו כלפי אריאל שרון לפיהן עלייתו להר הבית באוקטובר 2000 היא הסיבה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. ישנם כאלו שתמיד ימצאו כיצד להאשים את היהודים בתוקפנות המופנית כלפיהם, יש רק להבטיח שאנשים כאלו לא יגיעו שוב למעמד של שרי חינוך בישראל.
[Hat tip: Aviad Stollman]
Of Scotch, Frummkeit and Bet Shemesh
Friday, August 07, 2009
Guest Posting: The Great Abandonment, or Why I Mourn on Tisha Be'Av
It's not the state of Jerusalem today, which puts the lie to "charev veshamem". More Jews live there and more Torah is learned than at any time in its history. It's not shi'abud malchuyot - we are no more enslaved to superpowers than any other small country - all of whom are independent. It's not the temple, at least not in the way most people understand. The destruction of "etzim ve'avanim" is merely the external manifestation of something far more unsettling - the feeling of abandonment of Am Yisra'el by God.
Anyone who reads Eicha will notice that, in addition to hair-raising descriptions of the depradations the Jews suffered at the hands of the Babylonians, there is a sense of abandonment. If you pay close attention, you can almost hear Yirmiyahu crying desperately to the Heavens for some sign, some assurance that he's there, that he hears us, that it will be OK in the end. Where once there was the confident, certain word of God is now only the desperate, doubt-ridden plea of the Man of Faith, who longs for His word.
In every generation since the great abandonment until modern times, Jews have cried out to the Heavens to understand Why; only to be met with silence. Things became even worse in Modern times, as the silence has allowed doubt and denial to turn the overwhelming majority of Jews away from Him. Those that remain have nothing to answer when asked "Where is God". Rather than being able to say "why, right here", we only hem and haw and squirm. Without God's presence, it is exponentially harder to defend against the constant intellectual and academic charge that "what you see is what there is" and that all of Judaism is man-made, no revelation required. Every generation of ORTHODOX Jews undergoes a constant, uphill struggle to get them to keep the faith. All these things can be traced back to the Great Abandonment.
I know all the explanations. Hester Panim. We're not children, we're grown-ups and we should not have to be coddled with constant appearances. It's a nisayon; there will be great rewards for those who hold up to it etc etc. Many will berate me for even suggesting the idea.
I don't want to hear it. I can't hear it. Not today. For just as one can not, should not try to console one whose meto is mutal lefanav, so I cannot be consoled on the day I am reminded of the day God shut me and the rest of us out. THAT is the main, most horrible tragedy - the destruction of the temple is a mere technicality, a logical end to this process. As the whole purpose of the Mikdash was "veshachanti betocham", once that's gone, the Temple is meaningless.
I say this out of the same despair mixed with hope one finds in Eichah. Mine is not a tefila sedura but a desperate, pained cry for God's presence, for him to reveal himself. I can only hope that he'll listen.