יהדות ארה"ב: קהילה על סף טמיעה

            בחודש שעבר, התכנסו מנהיגי יהדות צפון אמריקה (על זרמיה) בבנייני האומה בירושלים. הם הגיעו לאירוע המכונה 'האסיפה הכללית' (GA) של הפדרציות היהודיות. האסיפה היא שנתית, אבל כל ארבע שנים היא מתקיימת בארץ הקודש. התוכנית הייתה מגוונת מאד, ודנה בשלל נושאים הקשורים לחיים היהודיים בגולה, מחד, ויחסיהם עם מדינת ישראל, מאידך. הופיעו בפני הצירים גדולי ושועי האומה והעם: הנשיא פרס, רה"מ נתניהו, שרים, ח"כים, אנשי ציבור ואנשי רוח כמו הרב הלורד יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה. האווירה ששררה במסדרונות ובאולמות השונים התאפיינה בעוצמה וסחבקיות אירגוניות, כמיטב המסורת היהודית האמריקאית.

              אולם, למרות אופיו הנוצץ והמרהיב, ריחפה עננה שחורה מעל המתכנסים בבנייני  אומה והעיבה על כל הדיונים. לעננה קרואים דו"ח מכון פיו (Pew).

               הדו"ח מכיל תוצאות סקר רחב ומעמיק שבוצע במשך השנים האחרונות ע"י אחד ממכוני המחקר היוקרתיים ביותר בעולם, במגמה לשרטט את קלסתר פניה של יהדות צפון אמריקה (בעיקר ארה"ב). הדו"ח הכניס את יהודי ארה"ב להלם. מהממצאים עלתה מסקנה ברורה ומפחידה. קהילה יהודית זאת, המונה יותר מחמישה מיליון נפש, הולכת ונטמעת בתוך המרחב הלא-יהודי. כמעט רבע מהנשאלים טענו שהם אינם מזדהים כיהודים מבחינה דתית (הקריטריון המוביל בחו"ל), ועוד 34% סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם להאמין בישו כמשיח מושיע. שיעורי נישואי התערובת מגיעים לכ71% מכלל המתחתנים (לא כולל האוכלוסייה האורתודוקסית והאגף השמרני של התנועה הקונסרבטיבית). במקומות שונים, השיעור נושק ל90%. זו"ע, מחקרים שבוצעו בעשרים השנים האחרונות מוכיחים שזיקתם של ילדים הנולדים לזוגות כאלה לזהות יהודית בעלת ערך מהותי, שואפת לאפס.

            במקרה, דווקא בשבועות שקדמו לפרסום הדו"ח התנהל ויכוח ער, לוחמני ומנומס (מהסוג שרק אמריקאים יודעים לנהל) סביב שאלת המענה הראוי והרצוי לנחשול זה של נישואי התערובת. היו כאלה שצידדו בהקשחת עמדות והתויית קווי הגנה מסביב לקהילה. אחרים טענו שחייבים לבוא לקראת זוגות מעורבים, לכלול אותם כחברים מלאים בקהילות היהודיות למיניהן, מתוך תקווה שאלה יגדלו ילדיהם כיהודים מזדהים, ואולי אף יתגיירו (באיזושהי צורה). תימוכין לעמדה האחרונה מצאו תומכיה בנתון המדהים והמלבב שיותר מ90% מכלל יהודי ארה"ב וקנדה הגדירו את עצמם 'מאד גאים' ביהדותם. מעוז ההתבוללות, קיוו שתוציא גאווה יהודית את מתיקות ההישרדות.

            לדעתי כהיסטוריון (וכיליד ארה"ב), ההתמקדות בהיבט הדמוגרפי היהודי מפספסים את הנקודה העיקרית. נישואי תערובת ושיעורי ילודה נמוכים אינם מהווים את הסיבה להתכווצות הקיצונית של הקהילה. הם אך מסמנים תהליך הרבה יותר עמוק. יהודי ארה"ב תולים את יהדותם והמשך קיומם על בלימה.

אסביר את דבריי.

כשנשאלו לגבי המרכיבים העיקריים של זהותם היהודית, הרוב המוחץ של הנשאלים השיבו: פעילות לצדק חברתי, חיים מוסריים, זיכרון השואה, וחוש הומור בריא (41%). נתונים אלה מאד מאלפים ויש בהם משהו מאד עמוק, אמתי ואוטנטי. בשורה התחתונה, כל מרכיבי הזהות הנ"ל הם אוניברסליים במהותם. אין בהם שום דבר המיוחד ליהדות. הדברים נכונים, במידה משמעותית, אפילו לגבי זיכרון השואה הפושטת בהדרגה את הייחוד היהודי שבה,לפחות בשיח המערבי הכללי. כך, בסך הכול, הסקר מוכיח שהרוב המוחץ של יהודי ארה"ב הפנימו את האתוס השלט במערב הפוסט-מודרני, הנקרא 'אתוס ההכלה.' אתוס זה, בין השאר, שולל הבחנות בין אנשים וקבוצות מכל סוג שהוא. הוא מקדש את היחיד על פני כל שיקול אחר, ומקדם מגמות סינקרטיסטיות בתחומי הדת, המוסר, והזהות. האוניברסליות המוחלטת היא אמונת היסוד של התפיסה הזאת, והיחסיות התרבותית חרותה על דגלה.

מסקנה זו מתבררת כנכונה עוד יותר לאור עוד ממצא, לפיו מרכיבי זהות יהודיים סגוליים (בעגה המקצועית: פרטיקולריסטיים) הולכים ונעלמים מהחיים היהודיים. ליתר דיוק, רק 19% מהנשאלים סברו שקיום מצוות התורה ו/או רכישת אוריינות יהודית על גווניה, מהווה מרכיב חשוב בזהותם (בהשוואה ל41% הסבורים שחוש הומור הוא אבן יסוד לזהות יהודית!). לאור האמור, התכווצותה הקיצונית של יהדות אמריקה לגמרי מובנת. המורשת היהודית מיועדת לשימור העם היהודי כחטיבה לאומית-דתית מזוהה, מבוררת וסגולית. לכן, זה בכלל לא מפתיע שיהודי ארה"ב מתרחקים דווקא מתורה ומצוות, מזיכרון ההיסטוריה היהודית המיוחדת ומזהותנו הפרטיקולריסטית. דברים אלה, שהם חיוניים להמשך קיומם של היהדות והעם היהודי, עומדים בסתירה מוחלטת לאתוס האוניברסליות הדוגמטית שמאפיין את התרבות המערבית השלטת. אחרת, למשל, קשה להבין את התפיסה ההולכת ומתחזקת בקרב צעירים יהודיים בצפון אמריקה, לפיה העדפת בן זוג יהודי היא לא פחות מגזענות טהורה.

              כיליד ארה"ב, בוסטונאי דור רביעי (אומנם בן למשפחה שגורשה מארץ ישראל ע"י הטורקים), ראיתי בשנותיי המכוננות (שנות ה-60 וה-70) איך שהנאמנות היהודית-האתנית של דור הוריי הלכה והתפוגגה בקרב בני דורי (ועוד יותר בדורות שלאחר מכן). סנטימנטים למזרח אירופה (משם היגרו רוב יהודי ארה"ב) פשוט לא היו ברי העברה, או שלא היו מספיק חזקים לעמוד בפני הסחף של תרבות הרוב, הפוסט-אתנית והרלטיביסטית. התוצאה הייתה כפולה וטבעית: האצת קצב ההתבוללות וזינוק שיעורי נישואי התערובת.

            למה טבעית? בגלל שהתבוללותו של מיעוט אתני-תרבותי בתוך רוב היא תהליך נפוץ, נורמלי וכמעט בלתי נמנע שעברו אותו מאות ואלפי עמים וקבוצות במהלך ההיסטוריה. אין דבר מתבקש יותר מזה שמיעוט ירצה להצטרף ולהיות מקובל אצל רוב מושך ומשגשג. הטכניקה להשגת יעד נכסף זה הוא יחסית פשוט: החלפת דיסקט. מחליפים את הזיכרון הקולקטיבי ואורח החיים הקודם באלה של הרוב. לשם דוגמא, אציג סיפור אישי. כשהייתי בכיתה ד', קיימנו מופע לרגל ימי ההולדת של הנשיאים לינקולן וושינגטון (שנולדו ב-12 וב-22 לפברואר). הצגנו את חתימת הצהרת העצמאות האמריקאית, וכל ילדי הכיתה היו לבושים כמו האבות המייסדים, עם כובעים משולשים וכדומה. היה מאד נחמד ומאד מרגש. שנים אחר כך, כשהתחלתי את דרכי כהיסטוריון, נוכחתי שכל חבריי וחברותיי לכיתה היו צאצאי מהגרים שהגיעו לארה"ב לא לפני אמצע המאה ה-19 (חוץ מילדה שחורה אחת שאבותיה מן הסתם הובאו לשם כעבדים). למרות זאת, כולנו הזדהינו לחלוטין עם האבות המייסדים. זו הייתה התבוללות במיטבה וכך היא פעלה בכל מקום ובכל זמן.

            בסיפור זה של התבוללות וטמיעה, לפחות עד למודרנה, היוו היהודים החריגה הבולטת. המשך קיומם, הן בצל הצלב והן בצל הסהרון, סותר את כל כללי הדימיקה הבין-קבוצתית ונחשב כלא פחות מחידה. כפי ש ציין עמיתי, ד"ר שמחה גולדין, פיתרון החידה טמון בכמה גורמים משתלבים: אמונה בקב"ה, התעמקות בתורה ובמורשת היהודית, הצבת הקשר לעם ישראל בראש סולם העדיפויות הציבורי, והמוכנות להקריב נוחות אישית לטובת הכלל ושרטוט מרחב חיים יהודי ייחודי בתוך המרחב הכללי. זאת אומרת, שהמשכיות יהודית, פרוות הזהב של יהדות ארה"ב, מושתתת בדיוק על אותם מרכיבים שמהם מתנערים יותר מ-80% מיהודי ארה"ב. לאור מציאות עגומה זאת, תוצאות דו"ח פיו היו צפויות.

            יהיה מי שיציין, בצדק, שישנם סימני עשייה ופריחה יהודיים בארה"ב. יש יצירתיות רבה בתחום הפולחן והדת, האמנות והמוזיקה. מגייסים מונחים מהמורשת היהודית, כמו 'תיקון עולם' ומציבים אותם בראש סדר היום של הקהילה. אולם, כפי שהראה מזמן החוקר פרופ' ג'ק ורטהיימר, חלק הארי של העשייה הזאת מהווה ניסיון לנכס את הלך הרוח הכללי במלואו דרך קישוטו בסממנים יהודיים. בקיצור, ובאופן אירוני, ניתן לתאר את המצב הזה בדימוי משירו של טשרניחובסקי 'לנוכח פסל אפולו,' בהפך המכוון בו במקור: 'ויאסרוהו ברצועות של תפילין.'

               כמי שעלה ארצה לפני יותר מעשרים שנה, ולמרות היותי מעורה בנעשה שם, אינני מתיימר להכתיב לאחיי מעבר לים איך להתנהג. אולם, בניסיון האמריקאי יש לקח ברור עבורנו בארץ, והוא נמצא בניגוד הבולט בין המצב כאן למצב שם. כאן, בצורה פלאית, מתחוללת בעשור האחרון תחייה יהודית עוצרת נשימה. דו"ח גוטמן האחרון המחיש את ההתרשמות הקיימת מזמן שהציבור יהודי מחזק ומעמיק את זיקתו למורשת היהודית ( תופעה ברוכה כשלעצמה, אפילו כשביטוייו אינם מסורתיים). במקביל, יהודי ארץ ישראל מחשלים את זהותם הלאומית הסגולית. ההיסטוריה היהודית מלמדת שדווקא חיזוק אושיות היהודיות של הציבור היהודי מאפשרים מפגש מפרה עם תרבויות החוץ. כך היה בספרד המוסלמית, וכך היה באיטליה בתקופות הרנסנאס והבארוק. בשני המקרים, המגע עם תרבות אחרת עוררה יצירה יהודית פנימית מזהירה, בלי שהציבוור היהודי יוותר על יושרתה המהותית. בעולם שבו ההתבצרות מהעולם איננה אפשרית, ולדעתי גם איננה רצויה בכלל, חיזוק המגמה הברוכה הזאת תאפשר העצמת קיומנו הלאומי בארץ אבות.
          לבסוף, אולי בכל זאת נקווה שיהיו כאלה בין יהודי ארה"ב שיחקו את המתרחש אצלנו. אירוני ככל שזה יישמע, העשרה פנימית ושרטוט גבולות בינם לבין הציבור באמריקאי יבטיח גם את המשך קיומה של קהיליתם. אולם, כפי שהדברים נראים כעת, בפעם הראשונה באלפיים שנה, הולכת להיעלם קהילה יהודית המונה מיליונים. גם אז, בשלהי התקופה הרומאית, נעלמה יהדות האימפריה המערבית בגין בורות יהודית, סינקרטיזם דתי, וערעור הזהות הלאומית. איך אמר פעם הפילוסוף ג'ורג' סנטיינה? 'מי שאינו זוכר את העבר, נגזר עליו לחזור עליו.'
[מאמר זה הופיע במוסף שבת של עיתון מקור ראשון, בתאריך: 31.1.2014]