במרומי הר הזיתים
יוסף (ג'פרי) וולף
במרומי הר הזיתים, משקיפים על הר הבית, שוכנים קבריהם של ישראל ורבקה לפין זכרונם לברכה.
בשנת 1881, בעקבות שילוב של חיבת ציון ואנטי-יהדות רוסית, החליטו הזוג לפין לוותר על חייהם המבוססים והמוצלחים בוולקוביסק שבפולין, לאסוף את שני בניהם, את בתם ובעלה, ולעלות לארץ ישראל. בדרך לא דרך, הגיעו ארצה בתחילת 1882. קודם התיישבו בפתח תקוה ואחר כך עלו ירושלימה. שם בנה ישראל במו ידיו חצר גדולה ומרווחת, והקים עסק משפחתי משגשג, בגלל שלא רצה ליטול חלק (תרתי משמע) בתרבות החלוקה. חלומם הגדול של ישראל ורבקה היה שמשפחתם תכה שורשים עמוקים בארץ ישראל ותצמיח ענפים רבים של יהודים הנאמנים לדתם ולעמם. תקוותם לא התממשה. ישראל ורבקה נאלצו לרדת מהארץ בעקבות התנכלויות מצד הרשויות הע'ותמאניות. הם עברו לבוסטון שבארה"ב. שם השתרשה משפחתם, ושם גרים כמעט כל צאציהם. 'כמעט' בגלל שישנם שבעה צאצאים של ישראל ורבקה הגרים בארץ היום, אני ובני משפחתי. גורלם של השאר הוא ההיפך המוחלט ממה שלו ייחלו ישראל ורבקה.
גורל זה נודע לי עוד לפני שעליתי ארצה, לפני יותר מ-18 שנה, כשקיבלתי לידי ספר שהכינה בת-דודה רחוקה, המתעד את גורלם של כל בני משפחת לפין עד שנת 1990. הנתונים היו מדהימים. לישראל ורבקה יש מאות רבות של צאצאים, פרושים בכל רחבי תבל. אולם, מכל אותם צאצאים בדור ילדיי (ז"א דור ששי לישראל ורבקה), מעט מזעיר מזדהים בצורה משמעותית כיהודים (ורבים רבים מהם, אינם בכלל יהודים).
זוהי, רבותי וגברותיי, ה'התבוללות' עליה מרבים לדבר ונגדה להפגין בזמן האחרון. זהו ה'אובדן' מפני נישואי תערובת מפניו מזהירים רבים וטובים. הקשר בין השננים זו מאומת ע"י מחקרים רבים ומגוונים הן בארץ והן בחו"ל. הסטטיסטיקה הוכיחה, חזור והוכח, שאחוז מכריע (כ- 80% ומעלה) של ילדי בני זוג הנשואים בנישואי תערובת לא יזדהו כיהודים באופן מהותי ומחייב (ועוד לא התחלנו לדון בזהותם ההלכתית). מבחינה סוציולוגית והיסטורית, מצב זה הוא לגמרי צפוי ונורמלי. ההתבוללות והטמיעה בזהות ובתרבות הרוב הן תהליכים חברתיים טבעיים. נוח יותר להיות חלק מהרוב, להיות כמו כולם, לא לבלוט בנוף האנושי.
דווקא שמירת הזהות והמרקם האתניים של קבוצת מיעוט היא החריגה, והשגתה דורשת הקרבה מצד הנאמנים לה. נאמנות למשהו גדול ונשגב תמיד מחייבת הקרבה. אולם, אי-שם באנרכיה הנקראת 'פוסט-מודרנה', החליטו יהודים רבים מספור להקריב את העם היהודי לטובת נוחותם האישית (במעטה של נאורות ואוניברסליות). הם החליטו ש'האהבה תנצח' ולכל הרוחות התוצאות. ואכן, מאחורי דברי הביקורת הקשים שהושמעו בימים האחרונים במחאות נגד נישואי תערובת, מסתתרת שאלה אחרת לגמרי: מי זה שיכתיב לי עם מי אתחתן ואיך יגדלו ילדיי (במידה שיהיו)? התשובה היא פשוטה: עתיד העם היהודי הוא הדורש. תאהב את זה או אל תאהב את זה. לפני מי שנולד יהודי עומדת הבחירה בין קצת יותר חיים לעמו, או קצת יותר אבדון. כי ההיסטוריה של מאתיים וחמישים השנים האחרונות הוכיחה, וממשיכה להוכיח, שנישואי תערובת, יחד עם בורות יהודית, הם מרשם בדוק להיעלמות קבוצתית.
אין בעמדה זו שמץ של גזענות, ומי שמשמיע טענה טיפשית כזאת סתם מתעסק בדמגוגיה מהזן הזול ביותר (וההשוואה בין עדיפות בן זוג יהודי לחוקי נירנברג הידועים לשמצה היא כל כך נלוזה שאיננה ראויה לתגובה). התורה מלמדת שלא-יהודים נבראו בצלם א-לקים בדיוק כמו יהודים. השאלות האמתיות הן: האם יש ערך בשמירה על העם היהודי? האם יש הצדקה לצמצם את בחירת בן או בת הזוג ליהודים עבור בניין בית יהודי יציב, המבוסס על ערכים יהודיים ועל זיכרון קבוצתי שיעניק השראה לדורות הבאים? אם התשובה תהיה כן, ולדעתי עתיד המדינה מותנה בתשובה חיובית לשאלות אלו, אז בנוסף להקרבה בתחום המסים והצבא מוטלת חובה להמשיך להקים משפחות יהודיות בישראל; להעביר הלאה את מורשת התרבות והתודעה, המוסר והדת היהודיים הלאה ולשמור על הגיבוש הלאומי של העם היושב בציון. ובל נשלה את עצמנו, ניתן להתבולל גם בארץ ישראל.
אישית, אני מיצר על אלה המקבלים החלטה עקרונית להעדיף את האוניברסליות על פני המשכיות יהודית לטווח ארוך. אני גם מכבד את החלטתם ואת זכותם לנווט את חייהם כרצונם. אולם, לכל מעשה יש תוצאות, עליהן חייב האדם לקבל אחריות ולשאת בהשלכותיהן. מי שמחליט, כעיקרון, להיחשף לתהליך הטבעי של התבוללות, שלא יבוא אח"כ ויצעק שמוציאים אותו מכלל העם היהודי. מכל העולמות האלה, לפחות, אי אפשר ליהנות.
כל שנה, אני נוהג לפקוד את קבריהם של סבה רבה ישראל וסבתא רבה רבקה. הם הורישו לי, לילדיי ולאחיי דוגמא של הקרבה למען העם והמורשת היהודית, דוגמא שמלווה אותנו מאודנו עד היום. שאר קרוביי, ביניהם גדלתי, החליטו שאין סיבה אמתית להישאר יהודים בצורה משמעותית. לא היה להם נוח. לא היה מתקדם מספיק עבורם. לא היה אוניברסלי מספיק עבורם. הספיק להם להשתייך למשפחת האדם. כך הם הפכו חלק של כולם, ויתרו על עצמיותם, ונעלמו לבלי חזור.
בר בורוכוב פעם השווה בין התבוללות להתאבדות. על קבר אבותיי אני מבכה גם את המתאבדים.