לכבוד הרב חיים דרוקמן, חתן פרס ישראל: תרומת אורחת

בס"ד

30.4.12

היה מאוד מרגש לראות את הרב חיים (חיימקה) דרוקמן מקבל פרס ישראל על מפעל חייו. כעולה מארה"ב, אני יכולה להעיד על תרומתו לנוער בני עקיבא ששהו בגיל 16 לחודש שנקרא "סמינר" בביצ'לייק, פנסילבניה. הרב חיימקה היה אז עם שיער כהה וזקן אדום. הוא השאיר אישה ומשפחה בארץ לבוא ללמד לנו תורה, בעיקר תורת הרב קוק. השיעור התקיים אחרי תפילת שחרית. הרב דרוקמן עמד לפנינו עטוף טלית ותפילין והסביר לנו, לקהל מעורב של בנים ובנות, איך תגיע הגאולה. הגאולה תבוא "קמעה, קמעה" ותמיד החשכה הכי חזקה לפני הזריחה. כך הסביר לנו בפשטות את דברי הרב קוק העמוקים שככה זה היסטוריה של עם ישראל; אמונה בחשכת לילה, שעם כל הצרות של עם ישראל הגאולה קרבה  לבוא.

בנוסף לשיעור בו היו כמה כוכבים שמהם נהיו רבנים בעצמם, הרב היה פשוט פנוי לנו. לא זכור לי אפילו מה שאלנו אותו אבל הדלת לדירה שלו הייתה פתוחה עד שעות מאוחרות בלילה. בקיץ זה למדתי על אהבת ישראל ואהבת תלמוד תורה לשמה. עד אז, תורה הייתה מקצוע כמו כל המקצועות שלומדים אותו, כמובן, לציון.

----טובי ברגשטיין וולף

Shiur For Yom ha-Zikkaron: In Memory of Sgt. Shuki Hefetz ז"ל

This past Wednesday, during the transition between יום הזיכרון and יום העצמאות, I delivered a half hour shiur on the topic: על קדושת השם, העם והארץ. The point of departure is the, prima facie, jarring equation of the sanctity of God, on the one hand, and that of the Jewish People and the Land of Israel, on the other. The point was to show that the latter two derive from the former. The basic points were based upon insights that I heard from Rav Soloveitchik זצ"ל. 


The שיעור was dedicated, in particular, to the memory of Sgt. Shuki Hefetz זצ"ל, who died in the line of duty, on 27 Nissan 5772, the last soldier to fall before Israel's 64th Independence Day.


The שיעור (and the sources) are available at YUTorah, here.

Yom HaShoah 5772 (Guest Post by Chana Woolf)

היום כשניסיתי להתעמק בסוגיית תכליתו של יום השואה עבורנו, בני הדור השני/שלישי/רביעי, מצאתי את עצמי משוטטת לשני כיווני מחשבה שונים ואף הפוכים: כיוון אינטלקטואלי-חילוני מזה וכיוון רוחני-יהודי מזה. (איני אומרת "דתי" כי לעניות דעתי אין הבדל אצלנו בין לאומיות, דת ולשון. הכול משתלב יחד, גם אם זה "בקטנה").

האינטלקטואל-החילוני שבי התעקש כי השואה אינה יכולה להוות חלק נכבד מהזהות הישראלית-יהודית שלנו, מה גם שאסור שהיא תהפוך לנו לזכות היחידה לקיומנו. אנו חייבים לבנות זהות שבה השואה מהווה רק חלק מן ההיסטוריה ולא הבסיס הבלעדי לאישיותנו כאן בארץ. נכון שהיא הייתה זוועה גדולה, יותר מכל זוועה בתולדותינו; הזוועה הגדולה ביותר שכוונה נגד גזע אחד ספציפי בתולדות ההיסטוריה. עלינו לזכור אותה, אך אל לנו לבסס את זכות קיומינו עליה. אנחנו חזקים, עצמאיים ולעולם לא נחזור למצב הזה. (לפחות נילחם נגד כל ניסיון דומה).  

הפן הרוחני-יהודי מתחיל מנקודת מבט יותר רחבה. רגילים אצלנו לומר כי "הכל בידי שמיים". מכאן יתחילו רבים לפקפק באמונתם ויגידו "אם הכול בידי שמיים, אז איך נתן אלוקים לזוועות השואה לקרות? איך ייתכן שהוא נתן לעוינים לנו להשמיד אותנו (כמעט) עד כדי כליה מוחלטת? אם אנחנו באמת העם הנבחר, אז למה רצה שנאבד?" 

ובכן, ברור שאין לי תשובה, שהרי אינני רואת החשבון של האלוקים. אבל בכל זאת עלו לי כמה רעיונות:

בפסח האחרון שהסתיים לפני פחות משבוע, הצעתי דבר תורה בליל סדר; שילוב של נקודת מבט קבלית ושל הנצי"ב מוואלאז'ין. הנקודה העיקרית הייתה, שעל מנת לקבל תפקיד הולם וראוי, על האדם לעבוד על תכונות מסוימות באישיותו לפני שיוכל להתיימר למלא את התפקיד המבוקש. כך לגבי עם ישראל. הם הפכו לעבדים עוד לפני שנולדו. בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם (אז אברם): "... ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה." אנו יודעים לאחר מעשה שבפועל היו אבותינו עבדים רק 210 שנים, אך המסקנה היא זהה- ה' תכנן גם את העבדות וגם את הישועה. אז למה שיעשה דבר כזה? הנצי"ב אומר שספר שמות הוא בסך הכול המשך של סיפור הבריאה. את העולם הזה הוא ברא עבור התורה ואנחנו נבראנו על מנת לקבל את התורה. אילו לא היינו מקבלים אותה, אזי הבריאה כשלה והבורא יחזור לתוהו ולבוהו ויתחיל מאפס.

אבל למה עבדות? דומני, כי על מנת להבין את המשמעות של להיות עבד בקונטקסט של העת העתיקה צריך ללמוד מה היה עבד, איך חי ועם אלו קווי מחשבה. עבד רואה אך ורק את מה שיש מולו. לעבדים אין זכויות ואין רכוש. פרנסתו ומזונותיו מגיעות מן האדון - אם מגיע. כאשר שוחררנו היינו חייבים להרחיב את צורת המחשבה שלנו על מנת להיות בני חורין. הוא היה צריך להכין את עם ישראל למשהו הרבה יותר גדול: התגלותו של הא-ל לעיני עם שלם. עם שלם שעבר תלאות כה רבות, היה עד לניסים גדולים ועצומים והוכן לבסוף לקבל את התורה שלשמה נבראו.

איך זה קשור ליום השואה? עבדות של 210 שנים אומנם לא מקבילה לרציחתם של מיליונים בתקופה קצרה. אולם אנו רואים בשעבוד וגאולה דאז את התכנית הגדולה יותר של ריבונו של עולם. אני בטוחה בלי שום צל של ספק שישראל כל עוד היו עבדים לא חשבו ולו פעם אחת על התמונה הגדולה של המקום, ברוך הוא. אבל הוא ית' ידע שכך צריך להיות על מנת שיקרו דברים גדולים ונפלאים בהמשך הדרך.

שוב, אני לא מתיימרת להבין בתוכניותיו של בורא העולם ולמרות זאת אני מנסה להרחיב את מבטי. אלפיים שנה שהינו בגלות. אלפיים שנה שבהן הרגלנו את עצמינו לחיים בקרב גויי הארצות וסחבנו את עול מיסיהם, גזירותיהם נגדנו וקיבלנו את הרדיפות נגדנו בכל רחבי העולם. עברנו אינקוויזיציה, פוגרומים, גירושים וכיו"ב. חיינו כמו עבדים לאדון. מה שרצו שנעשה- עשינו או שהוכינו  או גורשנו. על כן הרבה יהודים התחילו לחשוב כמו עבדים- בראייה קצרת טווח. הם לא הבינו שמקומם לא בגלות. הם קיבלו את העבדות שלהם, מן הסתם בשל השנים הרבות ששהו שם. על מנת להזיז אותנו מן הגלות, היינו צריכים משהו שיצית את האש מתחת לאדמה עליה שכנו. על מנת להחזיר אותנו לביתנו אחרי אלפיים שנה של הסתגלות למקום לא לנו, היה צריך לקרות אסון גדול. 210 שנה של עבדות ורצח בשש שנים קצרות ונוראיות.

כשאני יוצאת אל רחובות עירי ורואה את שלטי הרחובות כתובים בעברית- אני נדהמת. כשהדרכתי בגבעת התחמושת את החיילים היהודים מכל היחידות הבנויות מעולי רוסיה, עולי אתיופיה, מרוקאים, עיראקים, פרסים והרשימה עוד ארוכה- אני מתמלאת גאווה ותהייה. איך ייתכן שקרה לנו כאן נס כה גדול?שש מיליון יהודים שעד לפני מספר דורות היו בכל קצות העולם פתאום כאילו הביאה אותם הרוח לארץ המובטחת-- נבואת ישעיה התקיימה: "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותיי מקצה הארץ."

אז מה, אם כן, השילוב של שני הפנים? השואה אינה המאורע המכריע בזהותנו. מה שקרה לאחריה- קיבוץ הגלויות, ייבוש הביצות, בניית התעשייה, צה"ל, התרבות, האחוות רעים- זה מה שמגדיר אותנו וזה לא היה קורה ללא אש גדולה וכואבת שתביא אותנו לנקודה הזאת. ומבחינה אמונית- כל מה שאנו יכולים להגיד הוא שהקב"ה מפעיל שיקולים ולא תמיד נותן רמזים למה התכוון במעשיו. מה שבטוח שאנו נוכחנו לדעת מן העבר שלכל מעשה נורא שהוא מביא עלינו יש גם תוצאה נפלאה אחריה. תורה. מדינה. עם מאוחד (פחות או יותר).  

לזכור? תמיד נזכור. אנחנו כעם נוטים לזכור הכול. אנחנו זוכרים את סיפורי חנוכה שהתחילה משנת 167 לפנה"ס. אנחנו זוכרים את הצלבנים ואת העוול שעוררו בימי הביניים. כל מעשה נבזה נגדינו אנו זוכרים. הבה גם נזכור את כל הטוב.                

   

Professor Abraham Goldberg ז"ל

It was with great sadness that I heard today of the passing of a dear friend and wonderful human being, Prof. Avraham Goldberg ז"ל. You can read about his academic achievements here, here and here, for it is not of them that I wish to write.

I had the privilege of getting to know Professor Goldberg and his indefatigable and indescribably vivacious wife, Rivka (תיבדל לחיים טובים וארוכים) when we were their upstairs neighbors during the academic year 1983-1984 (while I was a Lady Davis Fellow at Hebrew University).

The Goldbergs quickly made us part of their extended family, helped us to learn the ropes in a crazy economy (that was the year the banks failed), shared their knowledge and stories of Yerushalayim של פעם, and generally were our surrogate grand parents.

Avraham Goldberg was a man who had his priorities straight. First, he was a real ירא שמים. He never missed minyan, and was always there early to be able to learn before davening. He and Rivka lived simply, in order to raise their four daughters. (Rivka used to say that she raised four chidren instead of one car.)

Professor Goldberg, as I said, was a real mensch. I never heard him say a bad word about anyone. He abhorred academic gossip, and preferred speaking Torah. He had a love affair with the Torah World, and spent the High Holy Days in Yeshivat Hevron (which was no small feat as he got older).

Yet even in his frummkeit, he was extremely modest. Legend has it that his father-in-law, Rev. Abramowitz was the only שוחט he trusted. When he passed away, he stopped eating meat. He never made a point of why. He just felt that was how he wanted honor his wife's father's memory. [Legends aside, the family reports that Prof. Goldberg stopped eating meat when he served as a chaplain in the United States Army during World War II.]

In general, he was extremely punctilious in מצוות בין אדם למקום and מצוות בין אדם לחברו, but never never never pushed his own stringencies on anyone else (much less try to impress with them).

He was a very caring individual, who worked hard to help students find their way in Eretz Yisrael (including finding jobs,,,,no small feat). The veritable tribe of devoted, Israeli, God- fearing descendants that he and Rivka raised (and they literally raised a lot of their grandchildren) is a testimony to their devotion to their family. As I said, his priorities were all in the right place. [He was, you might say, the polar opposite of anyone or anything in the film הערת שוליים]

Professor Goldberg was one of those special, extraordinary personalities with which the Holy City is blessed. I thank God for having had the זכות to have known him.

חבל על דאבדין ולא משתכחין. תהי נפשו צרורה בצרור החיים ותהי מנוחתו כבוד

י"ט שנה לפטירתו של מו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל

אין יום שעובר שאינני חושב על מו"ר האהוב, הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ואין יום שאינני מרגיש את חסרונו. אני מרגיש את חסרון השילוב הנדיר בין נאמנות בלתי מתפשרת לתורה והתמודדות ללא חת עם האתגרים הנערמים נגדה מבית ומחוץ, לבין הדגש החזק שהוא שם על יצירתיות תורנית ועצמאות המחשבה (ניגוד מובנה אותו הוא אותו הוא כינה 'קטנות מוחין' ו'גדלות מוחין') חסרה לי הגבורה שאפיינה את כל מהלך חייו. בעולם רבני המאוכלס בהרבה שועלים קטנים המחבלים את כרם ד' במיוחד בארץ ישראל, חסרה לי הרגשת האחריות כלפי הציבור הרחב והאמונה בצדקת הדרך שהיתה כולכך אופיינית לו. בעולם דתי שנציגיו משוללי יכולת לתרגם את התורה לשפה שתאפשר לכל יהודי להבין ולכבד (ואולי אף לקבל) את חוכמת התורה וצדקתה, חסרה לי יכולתו לגייס את הטוב שבתרבות המערב להעשיר את אחיזתנו בה ולהסביר לספקנים מבחוץ את יופי סודותיה ומכמניה.הדברים במיוחד נכונים כששומה על היהדות להסביר בצורה שקולה, מחושבת ולא מתלהמת שישנן נקודות בתרבות המערבית שבהן לא תיתכן הסכמה בינה לבין היהדות המסורתית (כמו הדרך הבלתי נשכחת שהוכיח הרב לקהל מלומדים נוצרי שלא יתכן דו-שיח בנושאים תיאולוגיים בין בני דתות שונות, מטרה שהשיג על יסוד הפילוסופיה ההלניסטית, הפטריסיטת, הסכולסטית והמודרנית).

אז איך מתמודדים עם החסרון, בדור שלא ידע את יוסף? לכל אחד פתרונו האישי.

א) אני ממשיך ללמוד את תורתו בכתב ובעל פה. אישית, אני מוצא יותר עניין בשיעוריו בהלכה וגמרא ובדרשותיו בנושא שילוב רוחניות והלכה מאשר מסותיו הפילוסופיות הטהורות. כל תלמיד וטעמו הוא. מצד שני, אני חושב הרבה על זה שרוב יבולו ההגותי מאז שנות ה50 היה מוקדש לטיפוח חוויתו הרוחנית של האדם. דווקא היום, אם הכמיהה ההולכת וגוברת לקב"ה בקרב בציבור הדתי והלא דתי כאחד, מצטייר הרב כמקדים את זמנו. הוא, למרבה הפלא, חשב שדבריו לא מעניינים אנשים. מה שכן, היום דבריו בנושא (שרובם טרם הועברו מהקלטות לכתובים) הם כמים מפכים במדבר הרוחני הצחיח מסביבנו. אם נשכיל לגאול ולהעביר מורשת זו, נצליח גם לתגבר את שמירת המצוות בקפדנות.

ב) רבים העידו, ואני יכול להעיד את זה בעצמי, שהרב רצה לצור בנפשנו את הנאמנות להלכה, את המיומנות ללמוד ולחדש בתורה, ואת הגבורה לפתח בעצמנו עצמאות המחשבה, בתוך המרחב שהתורה מאפשרת. עצמאות וקבלת אחריות היו מטרותיו בחינוכנו.

לכן, לא מספיק לקונן על מותו ותנות על היעדרתו. השתתקות המוח והנשמה לא היו רצויות לו בשום פנים ואופן. אלא,לי נראה שהדרך הטובה ביותר היא לאמץ את מורשתו ולהמשיך בלי פחד, הלאה.תמיד הלאה. בארץ, עמדה כזאת איננה פשוטה כל עיקר. בישיבות החידוש הוא מצרך נדיר. בציבור הרבני, יראת ההוראה משתקת את הההלכה, ממרמרת את חיי היהודים שלא לצורך ומחללת ר"ל את שם שמים ברבים. בציבור הדתי, חזונו הפתוח והביקורתי לעולם (הוא הרי היה ראשון להבין שהאדם המערבי עובד ע"ז בדמות הסגידה לעצמו) זר ליהודי הדתי למרות שהוא זקוק לו להתמודד עם העולם שפולש לד' אמותיו, בין באונס ובין ברצון. לכולם, כל דבר שאיננו מחמיר בצורה מופרזת ופתוח לעולם מתוייג (כמה זה מגוחך!) 'רפורמי.'!

המשימה חיונית וקשה. איך ממשמים אותה? נראה לי שכאן הרב בעצמו נתן לנו את הפתרון.

מוהר"ר נחום לאם, ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן ותלמיד מובהק של הרב, הביא פעם את התובנה הזאת משמו:

התורה מספרת, אחרי העימות הגורלי עם לבן (בראשית לב, ב)מ

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקים

פירש הרב זצ"ל, שיעקב 'הלך לדרכו' המיחודת שלו. מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת דרכו, הוא הלך והתקדם. הוא לא פנה ימינה והוא לא פנה שמאלה. מתוך עקביות, מסירות וגבורה הוא דבק בדרכו זו, דרך האמונה בא-ל אחד וביעוד שייעד הקב"ה למשפחתו ולצאצאיו. רק כתוצאה מעקשנותו הדתית ה זאת זכה ל'ויפגעו בו מלאכי אלקים.'

הלוואי שנזכה לכך.

תהי נפשו צרורה בצרור החיים ותהי מנוחתו כבוד, עד ביאת הגואל.

Hakarat ha-Tov and ברוך מציב גבול אלמנה

After fifteen years of discussions (not to mention a ten month construction freeze), we have בס"ד moved back into our expanded and renovated home, just in time for Pesach (though we have about two weeks more work after the חג).

This, however, is the time to publicly acknowledge the indispensable and incredibly creative and supportive role of Anat Gertner in bringing our dream to a successful fruition. She presented us with a wonderful, integrated design while pushing us to adapt it to our desires. She held our hands every inch of the way, and made it possible for us to follow her lead and make the million and one decisions that were required. She helped us choose suppliers, contractors, and carpenters. She helped us avoid mistakes, and was there whenever we needed her. We owe our beautiful חלק in Eretz Yisrael to her.

My best way to thank her is to recommend ANYONE who is thinking about home design, construction and renovations in Israel to run (not walk) to contact here at:
http://www.anatgertner.co.il/commercial-1.asp

חג כשר ושמח!

והיא שעמדה

I make no pretense about the fact that I derive great spiritual inspiration and sustenance from the study of Jewish History. For me, in a trope that I first heard from the late Prof. Jacob Katz ז"ל, each time I approach our people's history, I do so on two levels, simultaneously. The academic historian in me looks solely for a 'natural' chain of causality. For the classroom, for the academic journal, that is where the historian's efforts, properly, end.

At the same time, I am have been blessed to be a person of faith, who is unable to simply turn off his sense of שויתי ד' לנגדי תמיד, of consistently (if not perpetually) feeling God's Presence. The Believer transcends the limits of the academic historian when I delve into Jewish History.