פרשת
יובל דיין נגעה בי (כמו לרבים, כנראה) בעצב רגיש. אלה מתגוננים ואלה
צוהלים. אלה מזדהים ואלה דואבים. מכיוון שאינני מכיר את דיין, לא ראוי
שאתייחס לסאגה האישית שלו. ברצוני רק לשתף אתכם בהגיגיי האישיים
והקצרים...אותם עצבים אישיים/רגישים שבהם הפוסט נגע.
הקשר ביני לבין קוני, אותו אני זוכר מאודי והרבה לפני שרשמית נהייתי שומר תורה ומצוות במובן המקובל של המילה, הוא יסוד הוויתי. הוא ממלא (כפי שפעם העיר הגרא"ל זצ"ל) את קודש הקדשים של נשמתי.
כתוצאה, אינני מחזיק אמונות-- אני מרגיש את עצמי מוחזק ע"י אמונתי.
התוצאה היא שקיום המצוות, ותלמוד תורה לפניו, הם זכוות הניתנת לי למלא את רצונו. ברור, שבמובנים רבים אני מרוויח הרבה מהם, מקריב הרבה בגינם, וחושש מתוצאות מעידותיי. אולם, העיקר נשאר אותו קשר.
כל זה איננו שולל את העובדה שבן תמותה אנכי, מוגבל בשכלי ובהבנתי. לכן, הספק (ליתר דיוק, הספקות) המקנן בי הוא חלק מובנה מההואי הדתי. יותר מזה, הספק (וההתמודדות עם הספק) הוא קטגוריה דתית לגמרי ליגיטימית. אפשר בהחלט לאשר ספק, וגם להמשיך להאמין; לשוחח ולשאול לבורא עולם שאלות נוקבות. מאידך, ההכרה המתמדת במגבלות תבונתי והשגתי (עיין רמב"ם, הל' יסודי התורה פ"ב ה"א-ה"ב) מחזקת אותי ומאפשרת את ההתמודדות עם הספק והתהייה.
משימה לא פשוטה הטיל הקב"ה על עם ישראל. לא פשוט בכלל לקיים מצוות ולשמור על מודעות רוחנית בריאה הממלאת את המצוות. קל מאד לזייף ולעוות, להשתמש בכתר בצורות לא נאותות. אני מבין את אלה שמאבדים את עולמם בגלל שרואים דברים קשים ביותר המבוצעים ע"י אלה שרוממות התורה בגרונם ומשפילים אותה במו ידיהם; אלה שמפטירים עליהם: 'ראית פלוני שלמד תורה כמה דבריו מקולקלין, ומתוך כך התורה מתחללת' (פסיקתא זוטרתא, רות פ"א).
אולם, אין בזה כל חדש. מאז משה רבינו ועבור לנביאים, מחז"ל ועד גדולי המוסר ניטש מאבק להשגת חיים מלאים בפנים ובחוץ, בבית ובציבור. מערכת העונשים של התורה עצמה מעידה על כך כמאה עדים. הדרך קשה מאד, אין ספק ושומה על כל יהודי להיאבק עם עצמו ועם הציבור לתיקון המעוות, להשרשת תודעת בורא העולם, להפצת, הנגשת והנעמת התורה.
דווקא בעבודה זאת יש תפקיד ייחודי לבעלי תשובה (כמו לגרים). אלה שבאו לחסות תחת כנפי השכינה ביצעו מעשה גבורה שלא ישוער. וככל שרב המרחק אותו צעדו, גדולה יותר גבורתם. הם בעלי פרספקטיבה המיועדת להעשיר את עולם התורה (וגם להתמודד מול אתגרי עולם החוץ). זה שאלה שזכו להיוולד בתוך חזה האמונה לא משכילים להפנים אמת פשוטה זו היא טרגדיה וגם טפשות אכזרית ומשוועת. מרבי עקיבא עד ריש לקיש, משלמה מולכו ועד אחרון החוזרים ותרים אחרי אור ד' בימינו, תורת ד' נהייתה עשירה פי מליון בגין קיומם.
בואו נהיה כנים, התעלמות מעובדה זו, ליקוי מוסרי זה, קיים לא רק בציבור החרדי. הוא מושרש עמוק עמוק בתוך העולם הדתי לאומי ומשם יש לשרשו.
מאידך, כפי שציין ידידי הרב אביה הכהן לגבי ממד אחר של הפרשה הנוכחית, למי שגידל אחרים יש אחריות הורית. יותר ממה שכואבות לי תהפוכות נפשו של יובל דיין, כואב לי סבלם של אלה שתלו בו את יהבם. אני מתפלל שד' ית' יאיר את דרכם להישאר באורו.
הקשר ביני לבין קוני, אותו אני זוכר מאודי והרבה לפני שרשמית נהייתי שומר תורה ומצוות במובן המקובל של המילה, הוא יסוד הוויתי. הוא ממלא (כפי שפעם העיר הגרא"ל זצ"ל) את קודש הקדשים של נשמתי.
כתוצאה, אינני מחזיק אמונות-- אני מרגיש את עצמי מוחזק ע"י אמונתי.
התוצאה היא שקיום המצוות, ותלמוד תורה לפניו, הם זכוות הניתנת לי למלא את רצונו. ברור, שבמובנים רבים אני מרוויח הרבה מהם, מקריב הרבה בגינם, וחושש מתוצאות מעידותיי. אולם, העיקר נשאר אותו קשר.
כל זה איננו שולל את העובדה שבן תמותה אנכי, מוגבל בשכלי ובהבנתי. לכן, הספק (ליתר דיוק, הספקות) המקנן בי הוא חלק מובנה מההואי הדתי. יותר מזה, הספק (וההתמודדות עם הספק) הוא קטגוריה דתית לגמרי ליגיטימית. אפשר בהחלט לאשר ספק, וגם להמשיך להאמין; לשוחח ולשאול לבורא עולם שאלות נוקבות. מאידך, ההכרה המתמדת במגבלות תבונתי והשגתי (עיין רמב"ם, הל' יסודי התורה פ"ב ה"א-ה"ב) מחזקת אותי ומאפשרת את ההתמודדות עם הספק והתהייה.
משימה לא פשוטה הטיל הקב"ה על עם ישראל. לא פשוט בכלל לקיים מצוות ולשמור על מודעות רוחנית בריאה הממלאת את המצוות. קל מאד לזייף ולעוות, להשתמש בכתר בצורות לא נאותות. אני מבין את אלה שמאבדים את עולמם בגלל שרואים דברים קשים ביותר המבוצעים ע"י אלה שרוממות התורה בגרונם ומשפילים אותה במו ידיהם; אלה שמפטירים עליהם: 'ראית פלוני שלמד תורה כמה דבריו מקולקלין, ומתוך כך התורה מתחללת' (פסיקתא זוטרתא, רות פ"א).
אולם, אין בזה כל חדש. מאז משה רבינו ועבור לנביאים, מחז"ל ועד גדולי המוסר ניטש מאבק להשגת חיים מלאים בפנים ובחוץ, בבית ובציבור. מערכת העונשים של התורה עצמה מעידה על כך כמאה עדים. הדרך קשה מאד, אין ספק ושומה על כל יהודי להיאבק עם עצמו ועם הציבור לתיקון המעוות, להשרשת תודעת בורא העולם, להפצת, הנגשת והנעמת התורה.
דווקא בעבודה זאת יש תפקיד ייחודי לבעלי תשובה (כמו לגרים). אלה שבאו לחסות תחת כנפי השכינה ביצעו מעשה גבורה שלא ישוער. וככל שרב המרחק אותו צעדו, גדולה יותר גבורתם. הם בעלי פרספקטיבה המיועדת להעשיר את עולם התורה (וגם להתמודד מול אתגרי עולם החוץ). זה שאלה שזכו להיוולד בתוך חזה האמונה לא משכילים להפנים אמת פשוטה זו היא טרגדיה וגם טפשות אכזרית ומשוועת. מרבי עקיבא עד ריש לקיש, משלמה מולכו ועד אחרון החוזרים ותרים אחרי אור ד' בימינו, תורת ד' נהייתה עשירה פי מליון בגין קיומם.
בואו נהיה כנים, התעלמות מעובדה זו, ליקוי מוסרי זה, קיים לא רק בציבור החרדי. הוא מושרש עמוק עמוק בתוך העולם הדתי לאומי ומשם יש לשרשו.
מאידך, כפי שציין ידידי הרב אביה הכהן לגבי ממד אחר של הפרשה הנוכחית, למי שגידל אחרים יש אחריות הורית. יותר ממה שכואבות לי תהפוכות נפשו של יובל דיין, כואב לי סבלם של אלה שתלו בו את יהבם. אני מתפלל שד' ית' יאיר את דרכם להישאר באורו.
