כלכך הרבה דברים יפים, עמוקים ונוגעים ללב נאמרו ונכתבו בימים ובשבועות האחרונים שהיססתי לתרום, בגדר כל היתר כנטול דמי כמו רבים וטובים, אני חצוי לקראת החג..
מחד גיסא, מאד צר לי על המגיפה המקיפה אותנו וגובה מחיר מיתמר בחיי אדם, בפרנסה ובחרות. צר לי שלא נהיה השנה יחד עם אהובינו, במיוחד עם האנשים הקטנים, המלבבים את חיינו. מאידך, כואב לי הלב על אלה שייאלצו לחוג את ליל הסדר בגפם. אני מתפלל, יחד עם כולם, שד' יסיר מעלינו את המוות הזה, ירפא את החולים ויחזיר אותנו במהרה למסלול התקין של החיים.
מאידך גיסא, המצב מחייב אותי לספור את הברכות שחנני הקב"ה. יש לי בית, רעיה, ושלושה ילדים שכן יהיו סביב השלחן.
כמו שאמרו רבים, הסגר מחייב את כולנו להיכנס פנימה: פיזית ורוחנית. למרבה האירוניה, למרות התלות המחוזקת במכשירים אלקטרוניים, הסגר מכריח אותנו להכיר מחדש את אלה שאיתם אנו גרים: בעלים, נשים, ילדים. זוהי מתנה אלקית שלא תסולא בפז ושאת ערכה חייבים לשמר גם כשכל זה ייגמר בב"א.
ועוד משהו...רבים בפיד שלי (במיוחד בני 25-45) מעירים שזאת הפעם הראשונה שנאלצים לארגן ולחגוג את סדר הפסח מחוץ לבית ההורים. רבים מהם בהלם מזה ואפשר להבין אותם. אין דבר יקר יותר מסדר משפחתי גדול, ותוסס וסואן. אולם, יש משהו מתוק ויפה בצורך לחגוג כל אחד בביתו, במיוחד אלה שעושים כך בפעם הראשונה.
במצב זה, יש לאלה הזדמנות להבטיח על אחד את המשך המסורות שעליהן גדלו, ולגבש מיזוג מסורות במידה שבני הזוג צמחו בערוגות שונות. ככה מבטיחים את הקיים ומוסיפים וממציאים חוליות חדשות בשרשרשת מסורת הדורות.
במצב זה, ניתן לשאול ולהתייעץ (אמנם מרחוק) עם ההורים והסבים והסבתאות, מה עושים ואיך עושים. כלכך הרבה פעמים שמעתי מאנשים שהוריהם וסביהם כבר אינם בחיים שמצטערים שבדיוק את הדברים האלה לא שאלו כשהיתה הזדמנות לכך. זוהי הזדמנות יקרה. לא הרי מתנה מחיים כירושה לאחר מאה ועשרים.
במצב זה, האינטימיות תשתלט על הסדר. יהיה זמן להרגיש וללמוד ולהפנים ולתת לדמיון האישי ולזיכרון הקולקטיבי לעוף: לצאת ממצרים, לחוות את סדריהם של הקדמונים ע"פ מה שכתבו בפירושיהם ולבטא את הטמון בלבנו ואת הכמיהות האישיות והלאומיות שלנו.
מאחל לכולנו חג כשר ושמח ובריא.
בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.
השתא בעגלא ובזמן קריב.
מחד גיסא, מאד צר לי על המגיפה המקיפה אותנו וגובה מחיר מיתמר בחיי אדם, בפרנסה ובחרות. צר לי שלא נהיה השנה יחד עם אהובינו, במיוחד עם האנשים הקטנים, המלבבים את חיינו. מאידך, כואב לי הלב על אלה שייאלצו לחוג את ליל הסדר בגפם. אני מתפלל, יחד עם כולם, שד' יסיר מעלינו את המוות הזה, ירפא את החולים ויחזיר אותנו במהרה למסלול התקין של החיים.
מאידך גיסא, המצב מחייב אותי לספור את הברכות שחנני הקב"ה. יש לי בית, רעיה, ושלושה ילדים שכן יהיו סביב השלחן.
כמו שאמרו רבים, הסגר מחייב את כולנו להיכנס פנימה: פיזית ורוחנית. למרבה האירוניה, למרות התלות המחוזקת במכשירים אלקטרוניים, הסגר מכריח אותנו להכיר מחדש את אלה שאיתם אנו גרים: בעלים, נשים, ילדים. זוהי מתנה אלקית שלא תסולא בפז ושאת ערכה חייבים לשמר גם כשכל זה ייגמר בב"א.
ועוד משהו...רבים בפיד שלי (במיוחד בני 25-45) מעירים שזאת הפעם הראשונה שנאלצים לארגן ולחגוג את סדר הפסח מחוץ לבית ההורים. רבים מהם בהלם מזה ואפשר להבין אותם. אין דבר יקר יותר מסדר משפחתי גדול, ותוסס וסואן. אולם, יש משהו מתוק ויפה בצורך לחגוג כל אחד בביתו, במיוחד אלה שעושים כך בפעם הראשונה.
במצב זה, יש לאלה הזדמנות להבטיח על אחד את המשך המסורות שעליהן גדלו, ולגבש מיזוג מסורות במידה שבני הזוג צמחו בערוגות שונות. ככה מבטיחים את הקיים ומוסיפים וממציאים חוליות חדשות בשרשרשת מסורת הדורות.
במצב זה, ניתן לשאול ולהתייעץ (אמנם מרחוק) עם ההורים והסבים והסבתאות, מה עושים ואיך עושים. כלכך הרבה פעמים שמעתי מאנשים שהוריהם וסביהם כבר אינם בחיים שמצטערים שבדיוק את הדברים האלה לא שאלו כשהיתה הזדמנות לכך. זוהי הזדמנות יקרה. לא הרי מתנה מחיים כירושה לאחר מאה ועשרים.
במצב זה, האינטימיות תשתלט על הסדר. יהיה זמן להרגיש וללמוד ולהפנים ולתת לדמיון האישי ולזיכרון הקולקטיבי לעוף: לצאת ממצרים, לחוות את סדריהם של הקדמונים ע"פ מה שכתבו בפירושיהם ולבטא את הטמון בלבנו ואת הכמיהות האישיות והלאומיות שלנו.
מאחל לכולנו חג כשר ושמח ובריא.
בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.
השתא בעגלא ובזמן קריב.
