For Those of You Who Don't Read Italian...

...here is a review by Roni Weinstein, a member of the History Department at the University of Pisa (Italy). He is the author of a pathbreaking study entitled: Marriage Rituals Italian Style A Historical Anthropological Perspective on Early Modern Italian Jews . (English version is here.)

היסטוריה מוכתמת בדם

רגע לפני שהמהדורה הראשונה שלו אזלה מהחנויות ולפני שמחברו, ההיסטוריון הישראלי אריאל טואף, החליט לגנוז אותו, השיג רוני ויינשטיין עותק של החיבור ההיסטורי שמסעיר את אירופה. כיצד הגיע טואף למסקנה שיהודים בימי הביניים אכן עשו שימוש טקסי בדם נוצרי? ומה באירופה של ימינו איפשר לו להעלות את הטענה הזאת? קריאה ראשונה בספר "פסח של דם"

מאת רוני ויינשטיין

איור השער של "פסח של דם", מאת אריאל טואף, מציג דמות רבנית מבוגרת ומזוקנת המחזיקה בידה מאכלת, רגע לפני

שחיטה של ילד קטן. לצדה ניצב עמוד אש ומעליה דמות מלאך, המביט בדאגה על המתרחש על פני האדמה. על הכריכה אין הפניה למקור האיור או הסבר באשר למה שמתואר בו, ולכן קורא שאינו מצוי באמנות ימי-הביניים עשוי לטעות ולראות בו תיאור חזותי של רצח ילד נוצרי בידי רב יהודי. רק עיון ארוך בספר עצמו מלמד כי מדובר באיור שמקורו בספר "יהודי" של שאלות ותשובות (שו"ת), וכי האיור מתאר בעצם את עקידת יצחק...

האיור המקורי, שנכלל בספר, כולל גם את הכבש שאמור לשמש תחליף ליצחק העקוד, והופך אותו לסצינה תנ"כית מוכרת; אלא שמשער הספר הוא נמחק. זה אולי פרט שולי, אבל הכריכה היא בכל זאת המגע הראשון עם הספר ואמורה למסור את רוח דבריו. וזו אכן רוח הדברים בספרו החדש של טואף, שכבר עורר סערה ונגנז על ידי מחברו: רמיזות, חצאי אמיתות, שימוש לא אמין במקורות מרתקים ובעדויות חשובות ביותר.

*

פרק הפתיחה כולל את ההצהרות והכוונות המחקריות העיקריות של הספר; טואף טוען כי עד עתה נמנעו כל ההיסטוריונים משימוש כן ועמוק במקורות האינקוויזיטוריים והמשפטיים במקרים שבהם הואשמו יהודים ברצח ריטואלי של ילדים או נערים נוצרים. הרציחות נעשו לכאורה מתוך רצון לבזות את הדת הנוצרית, ובשלב מאוחר יותר נטען כי יהודים השתמשו בדם לצורכי חג הפסח ולצרכים רפואיים-מאגיים במהלך ריפוי דימומים בכלל, ודימומים של תינוקות לאחר ברית-מילה בפרט. לטענת טואף לא מדובר בהתעלמות אלא בעיוורון מכוון, שמקורו במניעים אפולוגטיים וברפיסות אינטלקטואלית לנוכח אמת קשה. גם בעדויות של יהודים מומרים מוצא טואף אישוש מפורט ואמין לטענה זו.

טואף ער לכך שבשני המקרים מדובר בעדויות מוטות: בעיקר העדויות המשפטיות שנכתבו לאחר עינויים קשים של הנחקרים, עד שאלה התוודו ומסרו את "האמת" הנוחה לאינקוויזיטורים. כדי לעקוף את הקושי הזה מציע טואף פתרון מתודולוגי כפול. הראשון נוגע לצד הנוצרי: בעקבות ההיסטוריון קרלו גינצבורג, שאותו הוא מצטט בקצרה (עמ' 14), קובע טואף כי בכל מקרה משפטי שבו העדויות לא שייכות לעולמו התרבותי של החוקר, ובוודאי כשהן זרות ומשונות בעיניו, ניתן לראות בהן עדויות אמינות על עמדותיו ותפיסותיו הדתיות והתרבותיות של הנחקר. הפתרון השני והמשלים הוא לנסות לראות אילו יסודות שמקורם במעגל הנחקרים, כלומר היהודים, הופכים האשמות מעין אלה לאמינות או לראויות לחקירה רצינית בידי אינקוויזיטורים. וכך עומדים החוקר והנחקר באותו מישור, והמענה והמעונה מספקים להיסטוריון עדויות שאמינותן זהה.

בקביעה שדווקא המעגל היהודי הוא שעודד את הופעתן של האשמות ברצח ריטואלי של ילדים נוצריים, נסמך טואף על מחקריו של ישראל יובל, "אשר הולך בעקבות מחקר מעורר-מחשבה וחלוצי של ססיל רות, ומדגיש את הקשר בין ההאשמה בשימוש בדם ותופעת ההתאבדות ורציחת הילדים בקהילות היהודיות בגרמניה במהלך מסע הצלב הראשון" (עמ' 12). כלומר, לפי תפיסה זו, מקורן של עלילות הדם בהתנהגות חריגה של יהודים ובפרשנות מוטעית של נוצרים למעשים אלה: תושבי ערים גרמניות שבהן אירעו מעשי טבח ביהודים, ובעקבותיהם מעשי התאבדות קולקטיביים של יהודים והרג ילדים בידי הוריהם, הסיקו שאם היהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלה לצאצאיהם, בוודאי יוכלו לרצוח גם ילדים נוצרים חפים מפשע (זוהי קביעה נסיבתית שאינה מתועדת במפורש במקורות הכתובים מהתקופה).

אבל חשוב להדגיש את ההבדל: יובל לא טען מעולם כי יהודים אכן השתתפו ברצח ריטואלי של ילדים נוצרים, כפי שטוען טואף, אלא כי הרקע להאשמות בעולם הגרמני, וכי עקב מגעיו עם העולם הקתולי, מתפשטים גם בו הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים.

*

מהן העדויות הקונקרטיות שעליהן מתבסס טואף? בספר לא מוצגות תעודות חדשות או חומר ארכיוני שלא היה מוכר לחוקרים

עד כה; מדובר בחומר ידוע ש"זוכה" לפירוש חדש. במרכז הדיון של טואף, הן מבחינת הטיעון והן מבחינת מספר העמודים, נמצא משפטן של המשפחות היהודיות שחיו בצפון-איטליה בעיר טרנט (Trento), והואשמו בשנת 1475 ברצח הנער הצעיר סימונינו, שנהפך במהרה לקדוש מקומי ובהמשך לקדוש כלל-איטלקי.

החומר המשפטי העשיר של חקירתן ומשפטן של המשפחות היהודיות נשמר ואף הוצא לאור בגרסה מדעית, ובליווי מבוא ארוך וחשוב בידי שני היסטוריונים איטלקים, דייגו קוואליוני ואנה אספוסיטו. תעודות אלה שימשו מקור לכמה מחקרים מרתקים על הדיאלקטים האיטלקיים והיהודיים-איטלקיים של אותה תקופה, על פולקלור ומנהגי יומיום, על האיורים החזותיים העשירים המלווים את הפרשה ועל תהליך היווצרותו של קדוש עממי. אלא שבעיני טואף העדויות במשפט, גם אם הושגו בעינויים

ובאלימות, מספקים עדות אותנטית על חיי היהודים. בשום מקום בספר הוא אינו מעמיד את הקביעה הזאת למבחן היסטורי.

כתוצאה מכך, הפרקים הראשונים בספר מלאים בקביעות חד-משמעיות על השתתפות יהודים בחטיפת נערים, בכליאתם,

בהעברתם למקומות מסתור ולבסוף ברציחתם לשם איסוף דמם. עיון בהערות השוליים מראה כי טואף נסמך באופן עקבי על תרגום מילולי, מלטינית לאיטלקית, של טענות הנחקרים, כאילו התיעוד המשפטי משקף במישרין את התנהגות הנאשמים. ההיסטוריון מנוע לפי דרך עבודה זו מלהוסיף את פרשנותו או את היסוסיו לגבי העדויות. קוואליוני ואספוסיטו כבר כתבו בעיתונות האיטלקית כי הם קוראים "בפליאה ובתדהמה" את הפרשנות של טואף למשפט טרנט, והדגישו למשל את העובדה - שטואף אינו מתייחס אליה ברצינות - כי האפיפיור סיסטוס ה-4 שלח נציג (ליגאט) מיוחד כדי לגעור בבישוף העיר על השימוש המופרז באלימות נגד הנחקרים ועל סטיות קשות מהליכים משפטיים סדירים.

האם היו השופטים במשפט טרנט חפים מדעות קדומות? אפשר לבחון את השאלה, בראש ובראשונה, בנוגע ליוזם המשפט, הבישוף והנסיך העירוני הינדרבאך. את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים נשא עמו הינדרבאך מאזורים דוברי-גרמנית, שמהם הגיע לטרנט, ובכללם כאלה העוסקים ברצח נוצרים ובשימוש בדמם. הינדרבאך מתאר כיצד במהלך מלחמה בווינה נאלצו חיילים גרמנים לאכול בעלי-חיים כמו כלבים ועכברושים, ומציין בחיוב כי הם לא נמנעו גם מאכילת בשר יהודים בסיטואציה זו. כלומר, כבר לפני משפט טרנט היה הקשר בין אלימות, קנאות דתית וקניבליזם קיים בתודעתם של תושבי צפון-אירופה, ובוודאי בתודעת השופטים והחוקרים במשפט טרנט.

אבל לא רק תפיסת עולמו האישית של הינדרבאך משמעותית כאן, אלא העובדה שהמיתוס האנטי-יהודי כבר היה מבוסס ברגע ההיסטורי הזה: שורת מקרים ארוכה, שראשיתה בפרשת ויליאם מנוריץ' (1144) ובפרסום החיבור ההגיוגרפי הראשון העוסק בתינוק נוצרי שנהפך לקדוש ורציחתו מיוחסת ליהודים, והמשכה בשורת מקרים נוספים באנגליה, בצרפת ובגרמניה, מלמדת כי במחצית השנייה של המאה ה-15, בעת התנהלות המשפט בטרנט, המיתוס האנטי-יהודי כבר היה מבוסס היטב באירופה. השופטים, אם כך, ידעו היטב כיצד לבנות את הסיפור השלם של רצח ריטואלי ומהו תפקידם של הנאשמים בסיפור הזה.

*

תוקף נוסף לטענתו מוצא טואף בעדויות ממשפט טרנט, ומהקשרים אחרים, שמסרו יהודים מומרים. עדויות אלה צבעוניות

במיוחד ומלאות בפרטים ובהפניות לתאריכים ולדמויות מוכרות בקהילות האשכנזיות בצפון איטליה ובגרמניה.

אלא שעניין היחסים בין הקהילות היהודיות לבין מומרים לקתוליות הוא מהעדינים בתולדות ההיסטוריה היהודית בימי-הביניים ובראשית העת החדשה; לא כל המומרים שייכים לאותה קטגוריה ולא כולם פעלו מתוך שנאה ועוינות לבני דתם הקודמת. ואולם ברור כי המומרים, שעל עדותם נסמך טואף, הם מן הזן העוין ביותר. שניים מהם היו מעורבים מאוד בתעמולה אנטי-יהודית, והיו מהגורמים המובילים לשריפת התלמוד במאות ה-13 (בפרובנס) וה-16 (באיטליה). חלק אחר מעדויות המומרים בספר נסמך על מומרים שחיבוריהם ופעילותם המיסיונרית שייכים לתקופה מאוחרת מאוד ביחס למשפט טרנט.

על המגמות האנטי-יהודיות של דמויות כמו בנדטו בונלי (שספרו מתואר בפי טואף כ"מחקר מתועד שנערך מתוך רצינות מדעית"), פאולו סבסטיאנו מדיצ'י וג'וליו מורוסיני, כתבה באחרונה מארינה קפיירו מחקר מרתק, העוקב אחר לחצי ההמרה של הכנסייה במאות ה-17 וה-18 על יהודי רומא. מסע הלחצים כלל הפרדה בין בני משפחה, חטיפת נערים צעירים לשם הטבלה ולקיחת ילדים קטנים שהלכו לאיבוד ברחוב אל אגן הטבילה.

בתוך האווירה העוינת והאלימה כלפי יהודים מילאו מומרים אלה, שחלקם זכו גם להשכלה תיאולוגית קתולית, מקום מרכזי. אחרים, פחות מפורסמים, היו אחראים למסירת מידע "מבפנים" לתיאולוג הספרדי אלונסו ד'אספינה, שעשה בהם שימוש מפורט וארוך בספרו "מבצר האמונה" - ספר שתרם ליצירת במה כלל-אירופית להאשמות של יהודים ברצח ריטואלי. אי אפשר להפריז בחשיבותם של המומרים בהליך המשפטי, משום שהם אלה שסיפקו את המידע העסיסי ביותר, המפורט ביותר, ובעיקר הקונקרטי ביותר. היו אלה אנשים שחיו "בין העולמות" וניחנו ברגישות רבה למה שביקשה סביבתם החדשה לשמוע, אבל כל הבעייתיות הזאת לא עולה לדיון בספר כלל וכלל.

*

הציר השני של הספר הוא הפן הפנים-יהודי. ה"תרומה" היהודית להאשמות ברצח ריטואלי אינה נסמכת במהלך הספר על שום מקרה קונקרטי ומתועד שלא במעגלים המשפטיים החוץ-יהודיים. אלא שלטענת טואף, ההאשמה ברצח נוצרים מתאימה לתרבות של שלהי ימי-הביניים ב"מעגלים פונדמנטליסטיים של האורתודוקסיה האשכנזית" (עמ' 186).

קשה שלא לתמוה על שימוש במונחים כמו "פונדמנטליזם" או "אורתודוקסיה" בהקשר לא-מודרני. התמיהה נפתרת בקלות אם מביאים בחשבון פחדים של קוראים בני-זמננו באירופה מ"השד הדתי", ומהאיומים על אורח החיים הליברלי מצד זרמים פונדמנטליסטיים. הסבר מדעי אין כאן, ובוודאי שלא התמודדות עם התופעה הקשה והבעייתית של התאבדות קולקטיבית ורצח ילדים בקהילות הריינוס במהלך מסע הצלב הראשון (1096), או ליתר דיוק במפגש עם תנועות שביטאו מרי חברתי ודתי והפנו את האלימות שלהן נגד המיעוט היהודי. אלא שאצל טואף, ההסבר ההיסטורי מתחלף בשיפוט מוסרי של החברה האשכנזית-יהודית, שהיתה ספוגה באווירת נקם נגד הנוצרים שפגעו בה.

מחקרים קודמים כבר הראו כי בעקבות מעשי הטבח שחוו, היה אמנם בתרבות היהודית-אשכנזית בימי הביניים עיסוק טקסי רב בדם, במוות, בייסורים ובנקם, שהגיע לשיא בחג הפסח ובטקס הסדר. באירוע זה נקשר דם הברית (ברית המילה) בין ישראל לאלוהיו, דם קורבן הפסח, ודמם של מקדשי השם האשכנזים, ליחידה המבטאת עוינות כלפי העולם הסובב. חג הפסח האשכנזי היה טקס שכלל מרכיבים מרכזיים המחקים ולועגים לטקסים הנוצריים ולתיאולוגיה הנוצרית, בעיקר לצליבתו של ישו כמרכיב מרכזי בתהליך הגאולה. לכל אלה נוספו דפוסים של קללות נגד נוצרים, וטקסי-היפוך השמים ללעג ולקלס את הריטואלים הנוצריים.

אלא שלדעת טואף, כל אלה מעידים על האופי האקטיבי של העוינות במעגל היהודי-האשכנזי לסביבה הנוצרית, ומכאן נדרש רק צעד פסיכולוגי קטן כדי להבין את "ההיתכנות" של שימוש בדם נוצרי בטקסים יהודיים; היתכנות, אפשרות, סבירות, אבל איפה העובדות? ההיסטוריון מבטל כל אפשרות של דיון מקצועי ורציני אם הוא עוסק במה שהיה סביר או אפשרי שיתרחש, במקום לבחון את מה שהתרחש ממש.

על זאת יש להוסיף, כי הדם אינו משמש מרכיב רק בתרבות-הנגדית של יהודי-אשכנז, כמחאה וכמרי נגד העולם הנוצרי; הדם הוא מרכיב מרכזי בפרקטיקות מאגיות יהודיות ולא-יהודיות כאחת. העדויות מהתחום המאגי נסמכות על מקורות מסוגים שונים ומתקופות ואזורים גיאוגרפיים מגוונים מאוד. טואף אינו מבהיר כיצד משתמשים בספרי סגולות או בספרי מנהגים כמקור להכרת הריאליה המאגית; הוא מציג ומצטט מקורות אלה כמוסרי-אמיתות על פרקטיקות רווחות בקרב יהודים. אבל העניין סבוך הרבה יותר מכפי שהוא מוצג בספר.

התפיסה שלפיה דם עשוי לשמש מרכיב בתהליך הריפוי ושמירת הנעורים והוויטאליות של הגוף לא נדונה רק ברבדים "חשוכים" של החברה באיטליה או בקרב מכשפות ומרפאות עממיות. דיונים מעניינים בתחום זה ניתן למצוא גם בחיבורים של מרסיליו פיצ'ינו (1433-1499), מחשובי ההומניסטים בפירנצה, למשל בחיבורו "ספר החיים". האם נסיק מכך שההומניסטים עסקו ברצח ריטואלי, בלי שנספק תיעוד וגיבוי נוספים לטענה שכזאת?

בחלק השני של הספר מצויה התרומה האפשרית שלו: אפשרית מפני שטואף עסוק רק בקביעת האמת בעניין הרצח הריטואלי, ולא דן בתפקידיה ובחשיבותה של המאגיה בתרבות האשכנזית. הספר מביא כמה עדויות מרתקות וחשובות, שלא ניתן להתעלם מהן, בעניין ההיקסמות מכוחו של הדם (תוך הפניה מוצדקת אל הספר המטריד והמרתק של פיירו קמפורסי "תמצית החיים: סימבוליזם ומאגיה של הדם").

"ספר חסידים" למשל (שכתבו כמה מחברים מהמאות ה-11 וה-12), אחד התוצרים המרכזיים של התרבות היהודית-אשכנזית בימי הביניים, גדוש אמונות מאגיות השאובות בבירור ממערכת האמונות של התרבות הגרמאנית, שהיא בחלקה קדם-נוצרית. באופן מתמיה ביותר נמנעים חוקרי התרבות האשכנזית מלהיכנס לשדה מוקשים זה, ולהציב את המאגיה והעולם הדמוני הסבוך בתוך עולמה של יהדות אשכנז. הספר שלפנינו עושה זאת.

ומלה אחרונה על תגובתם של היסטוריונים באיטליה לספרו של טואף: כל חשובי ההיסטוריונים העוסקים במקורות אינקוויזיציה, ביהודים, בתופעת ההמרה או ביחסי יהודים ונוצרים באיטליה יצאו בביקורת חריפה ונוקבת נגד הספר. החלטת המחבר לעצור את הפצתו (אחרי שכל המהדורה הראשונה כבר נמכרה) עוררה ביקורת מסוג אחר, כך שבמקום לעסוק בטיעונים לגופם צריכים עתה היסטוריונים לדון בשאלה האם הקהילה האקדמית ערכה בטואף לינץ', או מה הם גבולות הדיון האקדמי וחירות המחקר.

ד"ר רוני ויינשטיין הוא עמית-מחקר באוניברסיטת פיזה (איטליה) וחוקר את ההיסטוריה של יהודי איטליה בראשית העת החדשה

Carlo Ginzburg on 'Pasque di Sangue'

Carlo Ginzburg is one of the leading historians, writers and cultural icons in present-day Italy. His academic specialty is heresy in Renaisance Italy, about which he has publish extensively.
His most famous books are The Cheese and the Worms: The Cosmos of a Sixteenth Century Miller and Ecstasies:Deciphering the Witches' Sabbath .

This review appeared in La Corriere della Sera:

Good News: Israel IS Stronger Than They Think

This just came over YNET (emphases added):

Survey Shows 63 Percent Think Large Families are a Joy

Sixty-three percent of overall respondents said ideal number of children was four and above; 56 percent said respecting parents was the most important Jewish value

Kobi Nachshoni

Ynet's weekly Yahadut-Gesher survey has revealed that some 63 percent of the public believes that the ideal family is comprised of a man, a woman and at least four children.

The survey was conducted by The Brands Institute among a sampling of 500 respondents from the adult Jewish population in Israel.

While recent data published by the Central Bureau of Statistics reported that 2.2 children was the average number of children per Jewish family in Israel, the new survey shows a significant discrepancy.

Sixty-three percent of overall respondents said the ideal number of children was four and above, and 29 percent preferred only two children. One percent of the population believes that the preferred situation is a single parent with two children, and another percentage said they would like to see same sex parents with two children.

As expected, the figures were higher among the more religious respondents. The secular community (47 percent), traditional (69 percent), orthodox and ultra-orthodox (87 percent) – said the ideal number of children per family was four and above.

A further surprising finding showed that two percent of the ultra-orthodox public prefers single parent families. Even the low figures pertaining to same sex couples were not obvious in face of the estimates by Open House, according to which 3-10 percent of the population in Israel are homosexuals and lesbians.

Education among traditional families deserves to be noted, said 36 percents of respondents. Ultra-orthodox (76 percent), religious (50 percent) and traditional (56 percent) chose their own form of education as the best, and only the secular community said that traditional education is more highly esteemed than their own (35 percent and 29 percent respectively).

In total 36 percent responded that the traditional community has better education, and 21 percent said they valued the religious education more, 17 percent preferred secular education and 12 percent preferred the ultra-orthodox form of education. An additional 10 percent refused to give in to stigmas, and said that the information differs from one family to another.

Leading value – respecting parents

In answer to the question what is the most important Jewish value, 56 percent said that respecting parents was the most important, there was a consensus on this among traditional and secular respondents (65 percent). The Shabbat was the second most important value with a significant gap - only 18 percent view this as a leading Jewish value , followed by holidays, charity and Torah study.

Among the ultra-orthodox community, 42 percent said the Shabbat was the most important value, followed by Torah study (18 percent). Even 38 percent of orthodox respondents noted that the Shabbat was the most important value, before respecting parents (22 percent) and Torah study (13 percent).

Another surprising, and perhaps worrying finding showed that despite the difficult socioeconomic situation, the religious implication of charity are not well known. Only six percent of the public views charity as the most important Jewish value.

Academic Fraud and Academic Hypocrisy

I despise fraud. I especially despise academic fraud, as when people claim degrees and titles that they don't deserve. The latter type of fraud is rampant in Israeli public life, wherein politicians and other suspect types perpetually wave credentials that aren't worth the paper they're written on. Thus, in the past few years, we've seen MK's and Police officers convicted of receiving pay raises from fly by night 'universities.'

At the same time, I despise hypocrisy even more.

This week Esterina Tartman, MK from Yisrael Beitenu, was nominated to serve as Minister for Tourism. Expectedly, the Left reacted with its typical hysteria. Tartman is a settler, a mother of four and doesn't trust Arabs ("What does she think? Does she think we're at war?"). Immediately, they started looking for a way to shoot down her nomination. Of course, they found one. Tartman listed herself as having a BA in Economics from Bar Ilan and an MA in the same from Hebrew U. Well, it emerges that the latter is false and the former degree was from Touro College and not from Bar Ilan. (Though Touro is, and always was, a fully recognized and (now) accredited instituion in Israel.)

This was molto stupido on her part, and she will likely pay with her ministerial position (as is proper). That's really a shame, because Tartman is a talented woman and would probably have been a good minister.

Nevertheless, the attacks on her emanate from circles that are so corrupt and hypocritical that 'my hands were clinched with rage' (Don McClean). Consider, the same self-important avatars of political and intellectual purity are perfectly willing to overlook the exact same sins among their own. As investigative reporter Yoav Yitzhak notes: a) Supreme Court Justice Edna Arbel lied about having an MA in Law b) Israel Democracy Institute head Aryeh Carmon lied about being a Professor (and was forced to apologize to the President of Hebrew University) c) Media darling, self-appointed philosopher and former Knesset Speaker Avraham Burg never finished his BA. However, no one has even suggested that Arbel be deposed, Carmon be dismissed or Burg (well, thank God he left politics-for now). True, Carmon apologized for his fraud but is still referred to as 'Professor.' (Maybe he plays piano.)

Fear neither the Pharisees or the Saduccees, but rather the hypocrites; who act like Zimri and seek to be rewarded like Phineas.

It was Inevitable (Part II)

That this book is up for sale on e-bay for over 250 euro. (Then again, check out the cover)

It was Inevitable

Just in time for Purim Rinat provides us with the latest laytzanus....

Since I work in the Tel Aviv area, and dwell in the Judean Hills, I think I can comment on her seeing this as proof of the superiority of the latter over the former.

No matter where you live, there is absolutely no better indication of the vacuous nadir reached by contemporary 'culture' (sic!) than the hysterics and fascination over the life and (admittedly) untimely demise of a mindless, artificially (you know) gold-digger. Is it funny? I guess in Tel Aviv anything that snacks of the cheapest American superficiality is funny.

Artifice upon artifice....Oh well, Purim does have its serious side too.

More Blood Libel Fallout

The author of the above, which appeared in the London Jewish Chronicle, was written by a leading authority on the History of the Jews in Medieval, Renaissance and Baroque Italy. His classic study on the Diabolization of Medieval Jews appeared here.

Meanwhile, Pasque di Sangue is being virulently defended by Post-Zionists, Anti-Zionists, and Antisemites.

Mir Vellen Zey Ibber Leben

(Thanks to H and S T)

Bloody Libels

This just appeared in History Network News:

Blood Libel: Ariel Toaff's Perplexing Book
By Kenneth Stow
Mr. Stow, the editor of Jewish History, is Professor Emeritus of Jewish History at the University of Haifa

A week after its publication, Ariel Toaff has withdrawn his Pasque di sangue (in English: Bloody Passovers: The Jews of Europe and Ritual Murders) from circulation. Hopefully this will elegantly end an unfortunate episode. The book’s thesis is unambiguous: Jews crucified Christian children and used their blood ritually. The author’s disclaimers, like that which appears in a recent article in the Chronicle of Higher Education, are unpersuasive. The argumentation of the thesis is also elusive.

Discussions of the negativity Jews expressed about Christianity during the festivals of Purim and Passover and the prominence of blood-imagery in especially Passover rituals (chapters ten and eleven) are followed by the opening words to chapter twelve, which say: “The use of the blood of Christian children in the celebration of Passover was apparently framed by precise rules, or at least this is what the depositions in the Trent trial indicate." Mere juxtaposition—of itself, and by itself: abstract imagery morphing into “acting out”—is at once the totality of the “proof” brought to suggest Jews committed ritual murder, as well as its vague disclaimer, found in the words "or at least." But, as it proceeds, the book neglects its disclaimer, recasting as unimpeachable the confessions made by the Jews tried for the (supposed) murder of the child Simone at Trent in 1475. The reader is equally to accept as true the tale of a Christian boy allegedly murdered by Jews in 415, although the sole teller is the Church historian, Socrates, no more reliable than his counterpart who wrote that during the Persian conquest of Jerusalem in 611 C.E., the Jews murdered 50,000 Christians. An article based on such evidence would be rejected by the journal I have been editing for twenty years, Jewish History, as methodologically flawed.

To disparage this book is not, as some have suggested, to challenge academic freedom. It is to decry bad historiographical method. The question is not whether historians have the right to assess the veracity of ritual murder charges, but whether their arguments must adhere to generally agreed rules of historical reasoning. Here, the rules were plainly ignored. Toaff, professor of medieval and Renaissance history at Israel's Bar-Ilan University, chose to put his uncritical trust in the literal words of Christian chroniclers, court notaries, and tendentious modern polemicists. In particularly in its final chapters, his book glides from images of martyrdom found in Hebrew Crusade chronicles, alongside maledictions of Christianity in the mouths of exhausted and many times massacred Ashkenazic Jews, to the supposed reality of ritual murder, framed as vendetta. And he does so on the sole basis of the appearance of these images and maledictions in the depictions of Simone’s death elicited by torture from the accused. More likely, as I see it, the accused were recasting older imagery as a real event in order to satisfy their tormentors. Jews, no doubt, had also imbibed what Christians were saying, which they may well have regurgitated when “put to the question.” Under duress, their mentality may have come to gibe with that of their prosecutors.

Toaff might at least have raised these possibilities, but he never does. For this would have meant abandoning a narrative mode which, as it is now, is but a skein of speculations offered as self-evident truth by an omniscient author. It is this totally self-confident narrative that makes this book so treacherous. The tale is told as though its author were vouchsafed with the “truth.” The passage from the verifiable to the hypothetical is completely unmarked. And it is for this reason that the book wreaks such havoc, of itself, for what it says, on the author, and no less on its publisher Il Mulino.

What the book never confronts is the other side of the coin, to query whether charges of ritual murder, blood libels, or host desecration were intrinsic to Christian discourse, regardless of Jewish actions. A short time ago, Bernard Joassart, head of the Bollandists, the Jesuit students and collectors of Saints Lives in Antwerp, wrote me, saying: "Cette affaire du meurtre rituel a traîné longuement dans la conscience catholique - et je ne suis pas sûr que tous ont révisé leur jugement." Joassart was following in the path of Bollandist predecessors like Hippolyte Delehaye (Joassart is also Delehaye’s biographer), Francois Halkin, and Francois Van Ortroy, who nearly a century ago described ritual murder and blood libels as inanité. Embroiling himself with Jesuit authorities in Rome, who, at that time, were touting ritual murder libels, Van Ortroy wrote a scathing review denouncing G. Divina’s 1902 Storia del Beato Simone (the title says all), which calls the charge of killing Simon of Trent in 1475 true. Yet it is precisely Divina, together with Benedetto Bonelli’s, Dissertazione apologetica sul martirio del beato Simone da Trento of 1747, whom Toaff repeatedly cites, far more, in fact, than the trial records themselves (condemned in their own day by the Dominican legate Bishop Battista de’ Giudici and seconded, if indirectly, by the then Franciscan Pope Sixtus IV) to prove that ritual murders actually took place. Toaff thus finds himself squarely on the side of Van Ortroy’s arch-conservative opponents (as he could have known from my recent Jewish Dogs: An Image and Its Interpreters [Stanford, 2006], which he cites in his notes).

Alas, ritual murder, blood libel, and host libel charges have been integral to ecclesiology from the earliest. The story of the Jewish boy of Bourges, whose father threw him into a furnace rather than letting him take communion was being told already in the mid-sixth century. The boy stands for the Eucharist, just as in like fashion, Werner of Oberwessel, said to have been martyred in 1287, was identified with the corpus verum (the Eucharist), the corpus mysticum (the church), as well as with Christ’s real person (Acta Sanctorum, April 2: 699-700). The purpose of the charges was to demonstrate the Eucharist’s unassailability, even when it was being pursued by those whom first John Chrysostom (fourth century) and eventually Pius IX (nineteenth century) called “Jewish Dogs,” who were said to be bent on defiling the Corpus Christi in all its religious and social forms. As put by the chronicler William of Breton (d. 1223), each year the Jews immolabant et communicabant, they sacrificed and—literally—took communion with the heart of (that surrogate Eucharist) a Christian boy. This idea, moreover, Breton continues, was commonplace in the Capetian palace about 1179, four centuries before Trent. Nor was it something wrung out of a Jew through torture. Indeed, tales of ritual murder are often essentially a collection of topoi, with only the purported vicitm’s name, the place, and date changed. And as Miri Rubin explains in her Gentile Tales: The Narrative Assault on Late Medieval Jews (New Haven, 1999), these tales, which she calls useful tales of exemplification, confer legitimacy—and legitimize Christian response.

If, then, these accusations could develop out of Christian need—and without Jewish input—why should we believe ritual murder actually occurred? Thomas of Monmouth’s account of William of Norwich, for one, is a later concoction, out of thin air. Yet Toaff treats Thomas’s “facts” as real, just as he never bothers to say that the 1329 murder charge in Savoy was rejected as folly by Christian judges. Toaff would have us believe that the specific charge of mixing blood in the haroset (the fruit and nut mix eaten on Passover to recall the mortar Jewish slaves used in Egypt) was true. He is also distracted by his inexplicable sub-theme that all “deviant” Jewish behavior was of Ashkenazi origin—Jews from German regions—as were the Jews in Trent in 1475. However, the custom of eating haroset on lettuce, as was charged at Savoy, is sefardi and italqi. Ashkenazim accompany haroset with horse-raddish. The late Isadore Twersky whom Toaff cites to show Ashkenazim were haughty, said the same of Spanish rabbis, whereas Italians freely absorbed from all Jewish traditions (Italia Judaica I, Rome, 1983, pp. 390-391).

Also perturbing are the constant references to practical (magical) kabbalah, which was more typical of the late seventeenth and eighteenth centuries, as indeed are the origins of most works of this nature that Toaff cites. Earlier references to Jewish magic, treated as reliable, often come from the writings of Bishop Hinderbach of Trent, the chief antagonist in 1475. In citing Hinderbach in this context, Toaff’s method reminds us of the original seventeenth century Bollandists (as opposed to their twentieth century heirs), who strove to validate the chronology of their sources, but failed to ask whether what the sources said was true. Yet Pasque di Sangue can also be disingenuous. Toaff brings legitimate sources on the use of animal blood for medicinal purposes, which he then melds (sia animale che umano, p.103) with supposed confessions about the need for human blood. But these confessions are reported at a distance, and once again by drawing on Bonfelli and Divina, as well as the fifteenth century Franciscan Alfonso de Espina, whose Fortalitium fidei against Jews makes hairs stand on end.

Ultimately, Pasque di Sangue comes across as the product of deliberate imagination rather than reasoned historical thought. To correct the book, as Toaff proposes, would mean to phrase the whole hypothetically and to discard a raft of tendentious (especially secondary) sources, leaving the book with essentially nothing to say. A pity, for Toaff’s materials could have led to a master book about beliefs and their reception, for which a starting point could have been chapter ten, which discusses Christian and Jewish attitudes toward blood. As its stands now, Pasque di Sangue is full of “sound and fury.” It signifies nothing more.

A Ban on the Streets of Miami

Just in time for Purim, an authentic Herem that the Bais Vaad deHakhamim de-Queens would envy.